סיפורו של אוסקר-פרק 14: זה לא תירוץ

^נקודת מבט דיינה^
"זה מדאיג אותי שהם עדיין לא חזרו." אמרתי וצעדתי בחוסר סבלנות הלוך ושוב מאחורי הספה, פרקר ונארה ישבו שם וצפו באיזו תוכנית קומדיה מטופשת ופיל לידם עם עוד חוברת תשבצים ביד.
"הם יהיו בסדר דיינה, את סתם דואגת." אמרה נארה בחוסר אכפתיות מוחלטת, פיל נתן לה מבט כעוס והיא פשוט התעלמה ממנו.
"גם אני דואג דיינה, פשוט נסי להירגע. הם יהיו בסדר, את מכירה את אוז. וגם אם לא ילך להם משהו רוז יכולה להגן עליו, צודק?" אמר פרקר עם חיוך סתום על פניו, הבעת פניי הלא ממש משועשעת הבהירה לא שאני רצינית מאד.
"דיינה צודקת, אם הם לא יחזרו בקרוב יש לנו הרבה על מה לדאוג." אמר פיל והניח את החוברת שלו סגורה על זרוע הספה, הוא קם ממקומו וסגר את הטלוויזיה.
"היי אנחנו ראינו את זה!" צעקה נארה וקמה ממקומה, עיניה האפורות נעוצות בשל פיל.
"לא אכפת לי, התוכנית הזאת מסבה את תשומת הלב שלכם לתפל. העיקר הוא שהם לא חזרו עדיין, למרות שעברו כבר כמה שעות." אמרה פיל והחזיק את השלט גבוה מעל ראשו כך שנארה לא תוכל להשיג אותו, היא שילבה את ידיה בעצבנות ונחתה על הספה.
"בסדר, אבל פעם הבאה אני לא מוותרת על פרקים של TBBT." אמרה ברוגז והוא הניח את השלט על הספה, הוא פנה אליי והחל לדבר.
"מה את מציעה שנעשה?" שאל ואני משכתי בכתפיי, אין לי מושג מה לעשות.
"אני מציעה שנצא ונחפש אותם." אמרה סיירה שכרגע יצאה מחדר האימונים וחרב מעוקלת בידה, כולם פנו אליה וניק יצא אחריה.
"אני גם חושב שצריך לחפש אותם, עדיף להיות זהירים מאשר להצטער*." אמר ניק וראיתי אותו משחיל אשפת חצים מלאה על גבו ויחד איתה גם קשת מחומר שלא הכרתי, הוא עמד זקוף לידה.
"להצטער על מה?" שאלה הלנה כשהיא וג'סיקה יצאו מהמסדרון שהוביל לחדרים.
"על זה שלא חיפשנו את אוז ורוז, אם יקרה להם משהו אני לא אסלח לעצמי." אמרתי והתחלתי שוב לצעוד הלוך ושוב.
"לצאת כולנו ביחד יעורר חשד, עדיף שנצא רק כמה בודדים." התחילה לומר נארה ונקטעה על ידי חריקת צירים, אוז נכנס פנימה ואחריו גם רוז.
"בדיוק אירגנו צוות חיפוש לשניכם, מה לקח כל כך הרבה זמן?" אמר ניק והבטתי בו בכעס, הלכתי וחיבקתי את אוז.
^נקודת מבט אוסקר^
"דאגתי מאד, אל תעשה לי את זה שוב." אמרה דיינה ואני טפחתי על גבה.
"אני מצטער, מסתבר שהצ'יף הראשי בניו-יורק הכיר את אבא שלי. אבל כדי לקצר את העניין אני רשמתי אותנו כלהקה רשמית ואנחנו נקבל את המטלה הראשונה שלנו בקרוב, אני אקבל לחש שליחה מאחד העוזרים של דניאל ואז נעשה כנדרש." אמרתי בסיפוק והנחתי את ידיי על מותניי, רוז התיישבה ליד נארה וראיתי שעל כתפו של ניק ישנה קשת מוזרה. "בכל מקרה, כדאי שתישנו. אנחנו יכולים לקבל משימה כל רגע, כדאי שכולנו ננוח בצורה טובה לפני." אמרתי וכולם התפזרו לעיסוקיהם, דיינה נשארה ליידי והביטה בי במבט מודאג.
"אני לא רוצה שתצא ככה, אני יודעת שאני אמורה לשכוח את מה שקרה… אבל אני עדיין דואגת לך מאד." אמרה דיינה ואני הבטתי בעיניה הירוקות, כמו היער בלילה.
"אני מטער, אני לא אצא בלי להודיע לך או מבלי דרך לומר שאני בסדר." אמרתי והתחלתי ללכת לחדר שלי.
"אל תדבר אליי ככה אוז, אני לא אקבל את זה. אכפת לי ממך וזה שלא הרגשת משהו לגביי לא הורס אותי מנטלית, אני דואגת! תן לי להיות מי שאני ואל תוריד מערכי כי אני עושה ואז חושבת." אמרה ברוגז קל ואני לא הבטתי בה, היא תפסה את כתפי וסובבה אותי אליה.
"מה את רוצה שאני אגיד?! שאני מצטער שלא הרגשתי משהו?! שאני כועס על זה שאת נישקת אותי ואמרת לי שהיו לך רגשות כלפי ואז לא יום אחרי את מנשקת את פרקר?! כן ראיתי את זה, ואני לא יודע מה לחשוב עלייך יותר. אני יודע שאת מהירת מחשבה ושאת נוטה לעשות דברים טיפשיים ולהתחרט עליהם אחר כך, אבל זה לא תירוץ לעשות את זה! אולי לא היו לי רגשות כלפייך, אבל לשמוע את זה ואז לראות אותך עם מישהו אחר זה לא כל כך קל כמו שאת חושבת!" אמרתי וראיתי את הבעת פניה הופכת מכועסת למופתעת ונסערת, הורדתי את ידה מכתפי והלכתי ישר לחדרי. סגרתי אחריי את הדלת ולקחתי את אחת הכריות שהיו על המיטה, הצמדתי אותה לפניי והתחלתי לצרוח עד שגרוני כאב. אני מרוגז כל כך, מה שקרה במכון לא היה אמור לקרות ואני לא רוצה להתעסק עכשיו בכלום.