סיפורו של אוסקר פרק-13: כמו אביך

רוז חיכתה בסבלנות על אחת הספות מול הטלויזיה הדלוקה, היא הסתכלה על תוכנית קומדיה מסוג כלשהו כי שמעתי צחוק ברקע.
"מוכנה לצאת?" שאלתי והיא הסתובבה אליי, היא הינהנה וסגרה את הטלויזיה.
"אתה יודע בערך איפה המכון הזה?" שאלה כשלחצתי על כפתור המעלית, הבטתי על ציור הזאב שעל השטיח.
"יש לי רעיון כללי, איפה הצפון כרגע?" שאלתי ורוז חשבה לרגע, היא הצביעה לכיוון שאליו הביט הזאב.
"שם, למה?" שאלה ואני נכנסתי למעלית שנפתחה, היא הצטרפה אליי ולחצה על קומת החנייה.
"כי שם נמצא המכון." אמרתי והדלת נסגרה לפנינו.
^נקודת מבט פיל^
ישבתי על הספה וסובבתי את העט בין אצבעותיי, התשבץ הזה הרבה יותר קשה מהשאר.
"אריסטוקרט בחמש מאונך, צריח בשתיים-עשרה מאוזן." אמרה נארה והתיישבה ליידי, היא הדליקה את הטלוויזיה ואני מילאתי את מה שאמרה.
"תודה, מה את רואה?" שאלתי והפנתי לרגע את מבטי למסך, בדיוק הייתה תמונת מעבר של אטום לתוך תמונה של קפיטריה.
"המפץ הגדול, תוכנית ממש טובה." אמרה ושקעה בספה לידי.
"מה שתגידי, אני מעדיף לפתור דברים." אמרתי וחזרתי לתשבץ, היא גיחכה בקול ופנתה אליי.
"אתה אומר לי שאתה חכם מידי כדי לראות תוכנית קומדיה? אפילו אם היא על מדענים?" שאלה בנימה מתנשאת, סגרתי את החוברת שלי ופניתי אליה.
"הכל פשוט צפוי כל כך, אני משאר שלתוכנית הזאת יש גם מושא רומנטי. כמו כל שאר תוכניות הקומדיה והדרמה, הבחור משיג את הבחורה בסוף. אחד מהם הולך להשתנות ואחד מתגבר על הקשיים שלו, אחד או יותר כנראה מתחתנים והכל בסוף מסתדר." אמרתי והיא הביטה בי בפליאה.
"אז רק מתוך היגיון אתה סיפרת עכשיו את כל העלילה של הסדר?" שאלה בציניות ושבה להביט במסך, משכתי בכתפיי וחזרתי לחוברת.
"אני מניח שאת לא מרוצה כשמוכיחים לך שאת טועה." אמרתי בחיוך זדוני מעט, היא הביטה בי שוב.
"לא ממש פיל, עכשיו תעשה טובה ותשטוק." אמרה ואני הרמתי את ידיי בכניעה,היא יכולה להיות ממש מעצבנת לפעמים.
^נקודת מבט אוסקר^
האופנוע החליק על הרחובות הרטובים מעט ורוז החזיקה בי חזק, נסענו צפונה מהבניין לתוך ניו-יורק. עברנו את כל הבנייה החדשה והגענו לאזור ישן יותר, הבניינים כאן נמוכים יותר ופחות מרשימים. על צד אחד השניינים היה גרפיטי צבעוני של שמות ולידו באפור לבן ושחור זאב מיילל לירח, עצרתי בסמטא ההיא ודוממתי את המנוע.
"למה עצרנו אוז?" שאלה רוז אחרי שהורידה את הקסדה שלה, אני ירדתי מהאופנוע והורדתי את הקסדה שלי. הנחתי אותה על המושב ולקחתי את המפתחות מההתנעה, התקרבתי לציור והבטתי ישר עליו.
"זה כאן," אמרתי והבטתי על הבניין השלם "אני מרגיש את זה." המשכתי וקירבתי את ידי לציור כדי לגעת בו. אך ידי לא נעצרה על שיש קר, היא המשיכה פנימה לתוך הציור.
"אוז, זאת יכולה להיות מלכודת." אמרה רוז בדאגה והתקרבה אליי, הנחתי יד על כתפה כדי להרגיע אותה והיא נשמה עמוקות.
"קדימה רוז, בואי נהיה קצת הקפתקניים." אמרתי בחצי חיוך והיא נאנחה, התקדמתי לעבר הקיר וזה הרגיש כאילו עברתי בתוך זרם של מים. עצמתי את עיניי וכשההרגשה פסקה לא הייתי רטוב אבל הרגשתי משב רוח קל, פקחתי את עיניי ואני ורוז היינו בתוך חדר לבן לגמרי שבו היה מזגן גדול ואישה ישבה מאחורי דלפק והקלידה דברים לתוך מחשב.
"שלום לכם." אמרה עם חיוך מלא שיניים צחורות, היא הפסיקה להקליד והפנתה את מבטה אלינו.
"שלום, כאן זה המכון נכון?" שאלתי והמזכירה חייכה בצחוק.
"כן, איך אפשר לעזור לכם?" שאלה ושילבה את אצבעותיה על השולחן, התקרבתי אליה ורוז אחריי.
"אנחנו רוצים להירשם כלהקה כאן בניו-יורק, אני וחבריי שכרגע עסוקים מעט." אמרתי בחיוך והיא הקלידה משהו במחשב שלה.
"הצ'יף יראה אתכם עכשיו." אמרה וחלק מהקיר נפתח בלי קול, הלכתי אליו והוא נסגר מאחורינו בדיוק בדרך שנפתח. נכנסנו לתוך חדר גבוה עם שולחן מעץ שחור וכל החדר עוצב בצבעים שחור ואדום, מאד גותי לטעמי אבל לא הזיז לי ממש.
"שלום." אמר קול מקצה החדר, הכיסא השחור ליד השולחן הסתובב וגילה אדם בגיל העמידה עם שיער מאפיר מעט וצלקת ארוכה על פניו. "אני הצ'יף של הלהקות בניו-יורק." המשיך והביט בי בבילבול.
"כן… אנחנו רוצים להירשם כאן כדי להיות להקה רשמית." אמרתי והוא קם אליי, הוא התקרב ובחן אותי מכף רגל עד ראש. רוז נדרכה לידי ואני הזזתי את ידי באיטיות לעבר החרב שלי, הוא עצר כמטר לפניי ובעיניות פליאה וגעגוע.
"אתה מזכיר לי מישהו, מישהו שמת מזמן." אמר וקולו מלא בפחד וכבוד. "אתה בנו של אוליבר, נכון?" שאל ובחן את החרב שלי, נשמתי עמוקות.
"מי שואל?" אמרתית והזדקפתי, נדרך בדיוק כמו רוז.
"אני… אני הייתי חבר קרוב של אביך, הוא הנהיג את הלהקה שלנו בניו-יורק והוריש לי את תפקיד הצ'יף הראשי כשעבר ליערות עם אישתו סילביה. שמי דניאל, ואתה כנראה אוסקר הקטן." אמר ונראה שנזכר במשהו מהעבר הלא כל כך רחוק, אני הינהנתי.
"כן, אוסקר אוליבר נורכר. אז אני מניח שאנחנו יכולים להירשם, דניאל." אמרתי והוא חייך.
"ישר לעניין, בדיוק כמו אביך. אתה מאד דומה לו אוסקר, תדע לך שאתה מיועד לגדולות." אמר וחזר לשבת בכיסא שלו.