סיפורו של אוסקר-פרק 1: בוא נצא

ישבתי בשולחן ארוחת הבוקר, אחותי לידי ואימי במטבח מכינה לנו פנקייקים.
"אז… החלטת לאן אתה הולך?" שאלה אותי סילביה אימי, היא הניחה את הצלחת שעליה נערמו פנקייקים באמצע השולחן.
"את לא יכולה לגרום לי להתחרט אימא, אני מצטער." אמרתי והעברתי כמה פנקייקים לצלחת שלי.
"אבל אני יכולה לנסות." אמרה וניגבה את ידיה על הסינר שהיה קשור מאחורי גבה, היא התיישבה ליד מלני אחותי וליטפה את ראשה.
"אני אדבר איתכם כל פעם שאוכל אימא, השארתי על השולחן בסלון טלפון סלולרי ויש לי אחד שהמספר שלו שמור בשלכן, אני מבטיח שאני אזהר." אמרתי ולעסתי את חתיכת הפנקייק שחתכתי, אימי נאנחה ולקחה את קנקן המים שנח על השולחן ומזגה לעצמה קצת מים.
"בסדר אוליבר, אני רק לא רוצה ש…" אמרה וראיתי שעיניה מתמלאות בדמעות, היא לא רוצה שאגמור כמו אבא.
"אימא… אני אהיה בסדר, אני גדול מספיק לדאוג לעצמי. אני כבר בן 17, וחוץ מזה אני לא אתרחק כל כך מכאן." אמרתי והחזקתי את ידה של אימי מעבר לשולחן, שער הארוחה עברה בשקט.
"רק תשטוף כלים בפעם האחרונה?" אמרה אימי בצער, נישקתי את לחייה והנהנתי. שטפתי את הכלים ואז עליתי לחדרי הקטן, חייתי כאן כל חיי. יהיה קשה לעזוב את זה אבל אני חייב, אני לא יכול להיות כאן יותר. לקחתי תיק נסיעות מהמחסן מחוץ לבית ומילאתי אותו בבגדים, ירדתי למטה ושם עמדה מלני.
"תהיי טובה בסדר? ותתקשרי אם אתן בבעיה אני אבוא ברגע שאוכל." אמרתי ונשקתי לראשה, היא חיבקה אותי ודמעות מתגלגלות במורד לחייה.
"למה אני לא יכולה לבוא?" שאלה והתכופפתי אליה, ניגבתי את דמעותיה מפניה והשבתי לה.
"כי אני צריך להיות לבד, ואת קטנה עדיין." אמרתי והיא הביטה לרצפה, הרמתי את סנטה ברכות והיא הביטה בי עם עיניה הכחולות שאיפיינו את משפחתינו. "אני אתגעגע אלייך." אמרתי מחניק דמעות ומחבק אותה.
"תתקשר לפעמים." אמרה אימי וחיבקה אותי לפני שיצאתי מהדלת.
"מתי שאפשר, אני רציני בנוגע לטלפון. אם אתן בבעיה או צריכות אותי אני תמיד אענה, תמיד." אמרתי וניסיתי שלא לבכות.
"בהצלחה אוז." אמרה שוב ונשקה ללחיי, נשקתי למצחה ויצאתי מהדלת לכיוון ביתו של פרקר.
"פרקר!" צעקתי מחוץ לביתו, ראשו הגיח מחדרו בקומה השנייה של הבית.
"עכשיו?" שאל בקול והנהנתי, הוא זרק לי את התיק שלו ותפסתי אותו בקלות. הוא קפץ למטה ונחת בקלילות על האדמה וחיבק אותי, הוא אחד האנשים היחידים שאני סומך עליהם.
"בוא נצא, לוקחים את השאר ויוצאים לדרך." אמרתי והתחלנו ללכת.