סילברמיסט פרוסט: פרק שלישי

"ולאן את רצה אל הבוקר?" שאלה יערה, "אני חייבת ללכת!" אמרה שיר והסתכלה לכיוון הדלת בחיפזון. "אבל עדיין לא אכלת ארוחת בוקר" אמרה בחשדנות. "אני יאכל אחר כך, בבקשה" ביקשה שירה במבט מתחנן. יערה בחנה אותה במבט חשוד. "אוקיי ש', רק אל תסתבכי לי בצרות אל הבוקר, בסדר?" אמרה לבסוף. שיר חייכה ורצה לכיוון הדלת.

היא רצה כל הדרך לבית של יונתן. שהגיע דפקה אל הדלת בקול רעם. "וואו וואו, שיר מה קרה?" שאלה יהל שפתחה את הדלת עדיין מנומנמת. שירה נרגעה כמה שניות מהריצה. "את יכולה לקרוא ליונתן בבקשה?". יהל הנהנה וקרה ליונתן, שנייה אחת והוא מיד צץ בפתח הבית. "שיר, מה קורה?" שאל. "באה לך לצאת?" שאלה, "אמ.. כן, בסדר". לקח ליונתן רבע שעה רק להתלבש. "נו מה נסגר יונתן, כמה זמן לוקח לך להחליט מה ללבוש" שאלה חסרת סבלנות. "מה את רוצה, שאני פשוט אלבש חולצה ומכנס?" ענה מהחדר. שיר גילגלה עיניים. "בדיוק!, פשוט תזדרז מר אופנה". לאחר חמש דקות נוספות יונתן יצא מהחדר לבוש בחולצת טישירט ירוקה ומכנס ג'ינס קצר. שיר הסתכלה אליו בכעס. "אבל זה מה שאמרתי לך ללבוש בהתחלה!" , "בסדר, אבל לא הייתי סגור אל זה" התגונן. שיר גילגלה לו עיניים בגלוי.

"נו, אז מה היה כל כך דחוף?" שאל יונתן בסקרנות. "ולמה הלכנו לבית שלך?". "אתה אולי תחשוב שאני השתגעתי, אבל אני חייבת לספר לך משהו" אמרה בהתלהבות יתר, היה נחמד לראות בן אדם נרגש ככה אל הבוקר רק בגללי. "אתמול בלילה, אל החלון זה, התכתבתי אם מישהו בלתי נראה!" יונתן הביט בה במבט של חוסר הבנה. "כאילו לא ראיתי מי זה, אחת החברות שלי מצאה שיטה, או טריק לכתוב אל עדי קור בחלון שלי, מבלי שאני ארה אותה". הסבירה, היא הסתכלה אליו, בצפייה שיגיד משהו. "אמ.. זה הגיוני?, כאילו, איך, למה, מתי זה קרה?" הוא היה נראה מבולבל. היא הפסיקה לחייך. "אמרתי לך. אתמול, כאן בחדר, ואין לי מושג איך, פשוט פתאום היה כתוב "היי" אל החלון שלי, ואז חשבתי שאני כתבתי את זה, וציירתי קצת אל החלון, והיא כתבה ציור יפה, אז עניתי לה, ודיברנו. קבענו שהיום נדבר שוב בלילה ואז היא תגיד לי מי היא!" ברגע שאמרה את זה, הבעת השעשוע שהייתה אל פניי עד עכשיו נעלמה, הלכתי משם.

כל אותו הבוקר חשבתי אל מה לעשות אם שירה, שכחתי שמתי שהוא אני אצטרך לספר לה מה אני, העניין של החברה היה זמני. אבל אני לא יכולה לספר לה את האמת, ואני לא יכולה להגיד לה שאני לא יכולה לספר לה מי אני. ואז הפנמתי שיש רק פתרון אחד, להפסיק אם זה. היה כיף סוף סוף ליצור קשר אם בן אדם, אבל זה רק פגוע בסוף. היא בטוח תתאכזב שתראה שלא עונים לה. ואם אני יענה לה, היא תתאכזב שאני לא יכולה לספר לה ותאשים את חברותיה.

"זה מה שקורה למי שמפתח ציפיות. זה מגיע לך אל זה שבאמת אמנת שיצא מזה משהו" אמרתי לעצמי שוב ושוב. הייתי מאוכזבת. שאתה רגיל לזה שלא שמיים לב אליך, ולא מדברים איתך, זה עוד בסדר. אבל שפתאום יש לך אופציה לשנות את זה והיא נסגרת, זה נורא. בית הקרח שלי התחיל להפשיר והייתי חייבת לחשוב אל פתרון דחוף, חשבתי לחזור לבניין הנטוש ולחפש דירה אחרת, אבל אני יודעת שאין, ובעיר הצמה לא ראיתי,אז החלטתי לצאת לסיור בסביבה כולה, ולחפש דירה במצב סביר. וזה גם יסיח את דעתי משירה. הסתובבתי בכל העיר, לא היה שום מקום ללון. ניסיתי לחשוב לאן היום הזה יכול עד יותר להידרדר. בסוף החלטתי ללכת לביתי הישן, אולי האחים הלכו מי שם, כך קיוויתי. שהגעתי לדירה האחים עדיין היו שם וראו סרט. באתי ללכת ולהתמרמר בבית הקרח הנוזלי שלי, אבל מה שאמר איתן תפס את צומת לבי. "נכון הילדה הזאת שירה? זאת שסיפרתי לך אליה, חברה של יונתן כנראה" פנה לאוריה, אוריה היה מרוכז בסרט ונראה משועמם מתחילת השיחה שלו ושל איתן. "כן?", "אז היום היא הייתה ממש נרגשת, מימה שהספקתי לראות היא די רצינית בכללי. בקטע טוב. אבל היום היא ממש חיקתה למשהו, מעניין מה קרה". אוריה נראה מבולבל, כנראה לא אבין מה פשר הסיפור. "מה אתה עוקב אחריה או משהו?" שאל בקרירות, איתן הסמיק ונראה פגוע. "לא, פשוט היא הולכת איפה שאני הולך" התגונן, אוריה צחקק עכשיו ונראה משועשע. "כן בטח, האמת שהיא יכולה להתאים לך" עכשיו צחק בכל רעם. הסומק של פניו של איתן התחזק "תאמין או לא, היא גם דלוקה עלי, ראיתי אותה בוחנת אותי בסופר מרקט" אמר בחזה נפוח. אוריה נתן מרפקית לצלעותיו של איתן מחיבה. "אחי הקטן מתבגר לו כבר" צחק "ועוד לפני" עכשיו שניהם צחקו. אחרי השיחה הזאת עליתי לגג רק לנמנם, "עוד מעט השעה שאני אמורה לדבר אם שירה" נאנחתי, חשבתי אל זה הרבה בזמן שישבתי שם, בסוף נרדמתי. התעוררתי בדיוק בזמן "לפגישה" אם שירה. הלכתי לבית שלה, אבל לא הייתי בטוחה מה אני באמת יעשה. היא כבר הספיקה לכתוב 'היי' נרגש אל החלון. הסתכלתי אליה בעצבות וקצת ברחמנות. אם אני לא אכתוב לה היא פשוט תחשוב שזה חלום וזה יעבור, ואם אני אכתוב ולא יגלה לה מה אני, היא תאשים את חברות שלה, או תיפגע. שאמרתי את זה לעצמי בקול הבנתי מה אלי לעשות, ללכת ולעזוב את זה, גם כנראה שלא באמת היה יוצא מי זה משהו.

חזרתי לדירה של האחים שפעם הייתה שלי וישנתי אצלם אל הספה, הם גם ככה לא הראו אותי. החלטתי שפשוט אבלה קצת זמן אם האחים, ארה איתם סרטים, ינוח להם בדירה וכו'.. זה היה מין חופשה כזאת. שהתעוררתי בבוקר מהרעש שעשו האחים, החלטתי שאת כל אותו היום אני יבלה איתם, מבלי לחשוב אל שירה או אל כל משהו אחר. אל הבוקר הם ראו סרט בשם "שישה גיבורים" בטלוויזיה שהם מצאו ותיקנו, שיפור טוב לדירה (לא האיכות הכי משהו, אבל מי אני שאתלונן). איך כל הגיבורים בסרטים ובספרים חייבים להיות אומללים, אני בטוחה שהיו מעדיפים להתחלף אם עצמם אילו היו אני. האמת שיכול להיות שאני קצת מגזימה, אבל רק קצת. אחרי הסרט הם הלכו למגרש לשחק כדורגל אם עצמם, ואני עודדתי בכל כוחי את איתן מפני שהוא פיגר בשני שערים. בהתחלה איתן אוביל, נראה שהוא יותר מתעניין במשחק מאשר אוריה, אבל אז אוריה תפס את הקטע די מהר ובכל פעם שהכדור הגיע לאיתן הוא הצליח לחטוף לו ולבעוט מיד לשער (בגלל שהם היו רק שניים, לא היה בעיה לקלוע) לבסוף, בסביבות הצהריים, אוריה אלך לעבוד במינימרקט כמוכר, ואיתן ראה סרט נוסף. " אחלה יום, אה איתן?" שאלתי אותו מזמן שטחן לחם אפוי בספה הקרוע והיה שקוע בסרט. "אני אקח את זה ככן".אפשר להגיד שבאותו יום הרגשתי חופש אמיתי, מה שלא הרגשתי הרבה מאוד זמן. אבל אז שהגיע הערב וראיתי את שירה עוברת ליד המגרש מדוכדכת ורגוזה, ידעתי בברור שעשיתי טעות נוראית שלא באתי אליה.