סילברמיסט פרוסט: פרק ראשון

"היי! מי זרק את זה?!" שאל ברוגז ליאור בזמן שנאיר את שאריות כדור השלג מהמעיל שלו. כולם משכו בכתפיים בחוסר ידיעה. זה תמיד משעשעה אותי. סילברמיסט פרוסט זה השם. לא שתכירו אותו, אבל בכל זאת. בארץ שלי הוא משמש בתור מיתוס, או ביטוי, נגיד 'שפרוסט לא תקפיא אותך'. בוא נגיד רק שאף אחד לא באמת מכיר אותי, או לפחות כך היה.

אני די מודעת לעצמי בכללי. כלומר אני מודעת לחסרונות שלי, ואין הרבה בכלל. בסך הכל אני לא אוהבת לקחת אחריות, ואני לא ממש מחבבת אנשים, אבל בקטנה, זה לא מזיז לאף אחד. אולי רק לאלה שאני מציקה להם. אלה שצוחקים אל אל חשבון השם שלי. אתם מבינים, אף אחד לא יודע אלי או אל קיומי באמת. אתם בטח אומרים, נו באמת סילברמיסט, גם אנחנו לא מוכרים, מי שמכיר אותנו זה רק המשפחה והחברים שלנו. ובכן, לי אין גם את זה. שאני אומרת שאף אחד לא מכיר אותי, אני מתכוונת לזה. ולא בגלל שאני נערה מתבגרת בדיכאון. למען האמת, אני בת 105. מה שאני, זה ישות לא מוגדרת. אני לא אלה, למרות שאני בת אלמוות. אני לא "קוסמת" למרות שיש לי כוחות. ואני גם לא רוח, אפילו שאף אחד לא יכול לראות או להרגיש אותי. ואיך אני יודעת שאני לא אף אחד מהדברים האלה? בגלל שהזאב אמר לי. לא ראיתי אותו באופן ממשי, אבל ביום שבו הכל התחיל, הוא דיבר אלי בחלום. אני זוכרת בדיוק מה הוא אמר. "סילברמיסט פרוסט. אל תפחדי. אני יודע שקר, וחשוך. אבל קור וחושך הם חבריך. את לא אלה או רוח, שלא תטעי. רק את יכולה לדעת מה את באמת". ואז הוא נעלם לתמיד ולא ראיתי אותו יותר. התעוררתי ביער באותו היום, ובאמת היה חשוך, אבל קור לא מזיז לי. ובכן, עבר 105 שנים ואני עדיין לא מצאתי את עצמי. לפעמים נראה לי שאני נוצרתי בטעות. אף אחד לא יכול לראות או להרגיש אותי, אבל אני יכולה לראות אותם. אני לבד.

“מי שיזרוק עלי שלג היום, מת" ציין ליאור לחבורה שלו. "אתה לא יכול להרוג מי שבן אלמוות" אמרתי לעצמי בזמן שהכנתי כדור שלג בעזרת הכוחות שלי. ליאור והחברה שלו ממש טיפשים. יש להם מלאה מגרשים משוכללים לשחק בהם בעיר שלהם, והם תמיד בוחרים את אותו מגרש ישן ורעועה. אבל זה טוב בשבילי, כי ממש ליד המגרש יש בניין שלם נטוש, ושם אני גרה (אולי אני לא נראית, אבל אני עדיין צריכה במקום לגור) וגם כמעט תמיד יורד בו שלג, כך שזה לא היה מוזר מתי שאני יזרוק עליו שלג לפרצוף. כיוונתי את כדור השלג לפניו של ליאור מהמרפסת של אחד הבתים בבניין, ובום!. בול לפנים שלו. ליאור הרים את עצמו מהרצפה בעצבים. "מי עשה את זה?! מי מספיק טיפש כדי להמרות את פי?!" צעק. כל הילדים נראו מפוחדים. כל אחד הסתכל לכיוון אחר, מחפש את מי להאשים. תמיד שאלתי את עצמי למה הם לא מתעמתים איתו. "יונתן!, אתה עשית את זה נכון?! רק אתה מספיק טיפש כדי להרגיז אותי" אמר והתקרב אל יונתן. יונתן רץ אחורה בחוסר אונים עד שניתקה ברשת הארוסה של המגרש. "ואל כך, אתה תשלם" אמר בזמן שרץ לכיוון הרשת שיונתן ניתקה בה. פיהקתי בשעמום, זה תמיד אותו דבר. נופפתי במטה שלי, ובתוך שניות השלג שמתחת לרגליו של ליאור הפך לקרח והוא החליק ונחבל בראשו. כל החבורה באה לעזור לליאור לעמוד ולא היה אכפת להם מיונתן שכמעט קיבל מכות. "אתה לא שווה את זה. שפרוסט תקפיא אותך לוזר, אתה רשמית מוחרם" אמר שאתאושש לגמרי והלך לחוץ המגרש. החמצתי פרצוף. אני שונאת שמשתמשים בשם שלי ככה, כאילו אני מיתוס או פתגם, והוא עושה את זה כל הזמן (לכן אני מציקה לו). צוותי אל הרוח להעיף לו דף מהזבל לפנים, והוא שוב החליק מהשלג. "נראה לי שפורסט החליטה להקפיא אותך".

"לילה טוב, לעצמי…" אמרתי ביאוש. כוחות קרח ושליטה אל הרוח זה נחמד והכל, אבל זה שאני לא יכולה ליצור שום קשר אם אף אחד, זה מתסכל, נהיה לי כבר משעמם להציק לליאור ואני רוצה ליצור מגע אם אנשים. עפתי לקומה החמישית (מכיוון שאני שולטת ברוח אני יכולה לעוף), הקומה הכי גבוה בבניין. שם סידרתי את הדירה היחידה שהיתה עוד במצב סביר והפכתי אותה לדבר שאפשר לקרוא לו בארך "בית" וגרתי באה. הסתכלתי אל "הבית שלי", למרות כל מהמצאי, הדירה עדין נראתה נטושה. החשמל ברוב הדירה לא עבד, וכל הרהיטים היו ישנים ובלויים. אוכל גם לא היה, מכיוון שאני לא צריכה אוכל. וזה בעייתי, כי אנשים יכולים לחשוב שאף אחד לא גר באה… עליתי לגג לאחר כמה זמן של שיעמום, והסתכלתי אל הירח בשמים. "הכול בגלל זאב שהחליט שלעולם טוב יותר בלי שידע אלי, אה?" חשבתי לעצמי אחרי בהייה ממושכת בירח. "אולי הוא צודק". הלכתי לאחד הספסלים הרעועים שבגג וישבתי, "מעניין איך זה שמתייחסים אליך" צחקתי בעצב. המשכתי לבהות בירח, מזג האוויר היה קריר ונעים וזה עודד אותי. יותר נעים מאשר המזג אוויר בדירה שלי, לכן אני מעדיפה להיות בגג הבניין יותר מעשר בדירה.

"היי תראה! הדירה הזאת לא הרוסה כמו האחרות. בוא נעבור לגור כאן" האיר אותי קול נלהב. "אתה צודק, גם אף אחד לא ימצא אותנו כאן. בוא נפרוק את התיקים שלנו" ענה קול אחר. שהתעוררתי לגמרי, ירדתי למטה. אל הספה בסלון ישבו שני נערים שלא עקרתי. אחד היה ג'ינג'י וגבוה. העניים שלו היו בצבע ירוק בהיר. השני היה בעל שיער חום ועיניים כחולות, נמוך יחסית. "איזה כיף שאף אחד לא מצאה את הדירה הזאת קודם. נראה שהיא נטושה לגמרי, אין פה אוכל או חשמל" אמר בעל השעיר החום. בדיוק מה שחששתי שייקרה. "כן" ענה הג'ינג'י. "בוא נלך לישון אחרי שניגמר לפירוק. ראיתי בחדר שבסוף המסדרון מיטה נקייה יחסית, נתחלק בסדר?". "בסדר" ענה הילד הנמוך והמשיך לפרוק את התיק בהתלהבות. מיד עלה לי רעיון, להציק להם אם הכוחות שלי ואולי כך הם הילכו. הכנתי את המטה שלי, תכננתי לגרום להם להחליק בעזרת קרח. אבל אז החיוך שחייך הילד בעל השעיר החום נעלם. ופינה במקום להבעה עצובה. "חבל שאבא ואמא לא יכולים להיות פה איתנו. לפתוח דף חדש בדיוק כמו שרצו" אמר הנער הנמוך בעצב. "הי, הכל היה בסדר, אוקיי איתן?, הם תמיד איתנו" ענה הג'ינג'י ונתן חיבוק לאחיו הקטן. איתן התחיל לבכות בכי שקט. "בסדר אוריה" אמר ומחה את דמעותיו. שני האחים הפסיקו לפרוק וניגשו לחדר שבסוף המסדרון, החדר שלי. הסתכלתי בחלון, לא היה שלג, או קרח, מזג האוויר היה נעים. כך שאם אני ישתמש בכוחות שלי זה יראה כאילו רוח רפאים או משהו רודפת אותם. התבוננתי בהם, שני הנערים שחלקו את מיטתי. לא הייתי מסוגלת להפחיד אותם ככה. למרות שבטוח הם היו עוזבים. העפתי מבט אחרון אל חדרי. "שהיה.. תהנו בדירה שלי" אמרתי ועזבתי את הדירה שכבר לא שלי.

"בני אדם.." אמרתי וזרקתי חץ קרח על העץ. כנראה שעכשיו אני יחזור לישון ביער. הוא לא גרוע אבל עדיף את הדירה שלי. חיפשתי ביער מקום לינה טוב, ואז מצאתי קרחת יער. מין שטח גדול שרק מקוצים, עצים וכו'. על הרצפה היה מפוזר חול, וסביב השטח היו מפוזרים עצים בסדר מסוים, כמו חומה. "זה עזור נחמד" אמרתי. לקחתי את המטה שלי והתחלתי לבנות לי מקום לישון מקרח. בניתי לי חדר אם ארבע קירות וגג, הכי פשוט שיש. הוא אתפרש אל רוב קרחת היער, כך שהיה די גדול. אחרי שגמרתי נכנסתי לחלל החדר, בקצה השמאלי הרחוק מהכניסה, הכנתי חיקוי עלוב של מיטה. "זה מספיק להיום" אמרתי ונשכבתי אל מיטת הקרח.

"קידמה!" צעק האמון הזועם מאחורי. "היא תהרוג את כולנו אלה אם כן אנחנו נהרוג אותה קודם!" צרח ליאור והפנה את הקלשון לכיווני. הסתובבתי והפסקתי לרוץ. "מה העניין שלכם, אני לא הפגע בכם" צעקתי בכל כוחי אבל ליאור סירב לשמוע. "קדימה כולם. מוות למכשפה!" אמר. מיד המשכתי לרוץ אבל היה מאוחר מדי. ליאור תפס אותי בחולצה והפיל אותי אל הרצפה. "זה הסוף שלך" אמר בקול מרושע בזמן שקשר את ידי ולקח את המטה שלי. "למה אתה עושה את זה? אני לא אפגע בכם" ביקשתי למרות שידעתי שזה לא יעזור. "לא אכפת לי" ענה. שני נערים גבוהים הרעימו אותי מהכתפיים והחזיקו בי חזק. "מוות למכשפה!" אמר ונופף את קילשונו מאלי. עצמתי את עיניי, חיכיתי לרגע המות, לא היה לי כוחות או רצון להתנגד יותר. שפקחתי את עיניי לא הייתי בגן עדן, אלה במיטת הקרח שלי. "אז זה הסיבה שאני שקופה, אה זאב?" אמרתי והמשכתי לשכב במיטה.