סטלה – פרק 9

סטלה משכה את הידיים שלה בפראות וניערה את רגליה. זה היה בלתי אפשרי.
רגליה וידיה היו כבולים בשלשלאות, היא שכבה על משטח בערך בגובה של מטר, המשטח היה אפור וקר, בטון.
היא התפתלה וחשה מדקרת כאב.
סטלה הרימה רק במעט את ראשה והביטה מעטה. ראשה כמעט התפוצץ מכאב ורגליה היו חבולות, הג'ינס שלה היו קרועים בכל כך הרבה מקומות שהיא לא הצליחה לספור אותם. גם זרועותיה וידיה היו חבולות.
מה לעזאזל קרה לה כשהיא הייתה מחוסרת הכרה?
היא נאבקה שוב בטירוף אבל הרגישה את הכוח שלה נחלש. היא הפסיקה להיאבק ובחנה את החדר עד כמה שהתאפשר לה, החדר היה עשוי כולו בטון ככל הנראה. בלי חלונות או אביזרים כלשהם. רק דלת ברזל חלודה אחת.
זהו. החדר היה ריק באופן… כואב כמעט.
היא נשכבה אחורה והניחה את ראשה על המשטח הקר. היא שאלה את עצמה מה היא עושה פה, מה קרה. אבל לא הצליחה להיזכר בכלום.
רק שם אחד וכאב נוראי בצד הראש: ג'ייק.
היא ניסתה לזוז ונחלה כשלון. היא הייתה קשורה טוב מדי, כאילו מי שהביא אותה לפה ידע עד כמה היא חזקה כשהיא באמת רוצה.
סטלה רצתה לצרוח בתסכול אבל שום קול לא יצא מגרונה.
נמאס לה והיא עצמה את עיניה, נשמה בכבדות וניסתה לחשוב מה קרה. כלום.
הדלת נפתחה בשקט, בחריקה וסטלה פקחה את עיניה באופן אוטומטי, היא שנאה את העובדה שהיא לא מסוגלת לזוז ושהיא חסרת אונים לעומת מי שלא יגיע.
זה היה נער. הוא לא הביט בה והתיישב על כיסא קטן לצידה.
"אפשר לעזור לך?" היא שאלה בקול חנוק אבל כועס
הנער פרץ בצחוק, הצחוק היה מוכר מדי לסטלה, "קשה לי להאמין שאני זה שצריך עזרה, נכון סטלה?"
עיניה התרחבו באימה כשהביטה בפנים המוכרות מדי ובחיוך שתמיד נראה לה חם. היום החיוך נראה מזויף, מאומץ וקר.
"לעזאזל איתך ג'ייק!" היא קראה בזעם והתפתלה, "יש לך מזל שאני כבולה אחרת היית כבר מת. שמעת אותי ג'ייק? מת!"
"זה… זה לא השם שלי" הוא ענה בשקט, מתעלם מדבריה
"מה?" היא שאלה מבולבלת
"ג'ייק- זה לא השם שלי…" הוא עיקם את פרצופו
"אז אולי תגיד לי מה השם שלך כדי שאוכל לקלל אותך כמו שצריך?"
הוא פרץ בצחוק וחייך שוב, הפעם החיוך באמת היה נעים. "את באמת מעניינת, את שונה מכל שאר הערפדים האחרים שיצא לי… בואי נאמר לצוד בסדר?"
מחסלי ערפדים.
הוא צייד ערפדים.
"אז מה, אתה תופס ערפדים, מביא אותם לכאן וצד, כלומר, הורג אותם?"
"לא את כולם" הוא אמר והביט בה בעניין "יש כאלו שלא מחזיקים מעמד בעינויים שלנו ומתים, אבל את תעמדי בזה, אני בטוח בתשעים וחמישה אחוזים"
"תשעים וחמישה אחוז?" שאלה והרימה גבה
"טוב, הבוס שלי לא בטוח לגבייך. אבל אני מאמין שאת תשרדי. יש בך משהו מיוחד. למרות שאת רק טירונית יש בך הרבה, נכון סטלה?" הוא התרומם והתקרב אליה, "את תהיי בסדר"
במקום להגיב היא עצמה את עיניה והתעלמה ממנו.
"אל תשפטי אותי סטלה, עברתי הרבה ואת לא תצליחי להבין את זה"
"אני לא אצליח להבין? אתה אומר את זה לבחורה שננשכה על ידי החבר-לשעבר שלה והפכה ליצור נורא ששותה דם. ואני לא אצליח להבין?" היא שאלה בקול נעלב ופקחה את עיניה, היא ניסתה להתרומם אבל השלשלאות החזיקו אותה ופצעו את עורה, "אוף לעזאזל עם זה, אתה מוכן לשחרר אותי?"
ג'ייק- סליחה, מי שלא יהיה, חייך חיוך עקום, "מצטער"
"הבנתי, ועכשיו אתה יכול להסתלק מפה?"
"סטלה.." הוא נשמע כבר אבוד.
"לא, פשוט לך מכאן"
"תאמיני לי שאת מעדיפה שאני אהיה כאן, את לא רוצה להכיר את הבוס שלי"
"לפחות תגיד לי מה השם שלך" היא אמרה וראשה חזר אל המשטח הקשה, היא התקשתה לדבר או לנשום.
"מייקל" הוא ענה "השם שלי הוא מייקל"
"טוב, השם הזה הרבה יותר טוב"
הוא חייך, "אני יודע"
הדלת נסגרה אחריו בחריקה שהזכירה לסטלה נשימה אחרונה.