סטלה – פרק 13

פרק 13:
סטלה הרגישה כאילו זרקו אותה ממטוס בגובה רב בלי מצנח. היא הפסיקה להתרכז ונשענה לאחור על הסורגים. התמונה היטשטשה ונעלמה.
היא ידעה שג'ייק נשך אותה, זה לא היה חדש, אבל… היא הייתה הראשונה.
'לא! לא יכול להיות' צרח חלק בראשה. אבל אז התחברו פיסות קטנות שבעבר שמה לב אליהן: הפזיזות שבה נהג, העובדה שלא ידע איך לעזור לסטלה ברגעי המשבר שלה, הצורה שבה בזבז את המשאבים שלהם מבלי לחשוב.. והנורא מכל, הנטישה שלה.
טריקת דלת נשמעה וגרמה לסטלה לעמוד על רגליה בבהלה. מישהו גרר אל התא שמולה את ג'ייק וזרק אותו על הרצפה. ג'ייק נאנק אבל לא הגיב יותר מזה.
ואז הדלת של התא שלה נפתחה.
"קדימה, בואי" האיש פנה אליה בטון כועס.
סטלה, שידעה שאין לה מה להפסיד, הפנתה את מבטה לעברו וחשפה בכעס את ניביה כמו שהייתה עושה אם מישהו היה מפריע לה בזמן מחשבה עמוקה. (זה קרה פעם אחת, ובגללה סטלה נאלצה לעזוב את העיר הראשונה שגרה בה אחרי שהפכה למה שהיא).
אבל הבחור לא התרגש, הוא שלף משהו שחור מכיסו והראה אותו לסטלה, הוא חייך כממתיק סוד ואז דיבר. "בתוך האקדח הזה יש כדורי כסף, לא הצעצועים שאת יכולה להתחמק מהם, מבינה?" הוא שאל. היא רצתה לומר לו שהתבלבל וכדורי כסף הורגים אנשי זאב כביכול (כי היצורים האלו באמת לא קיימים) אבל הוא המשיך, "אל תשחקי משחקים, יצור".
"יצור?!" היא קראה בכעס והתכוונה להכות אותה בידיה, אבל לפני שהספיקה להבין מה קרה ידיה כבר היו קשורות. היא פנתה להביט בבחור בהפתעה.
"איך – ?"
"לא עניינך" הוא השיב והצמיד את האקדח אל מאחורי גבה, "קדימה, זוזי!"
הם התקדמו במסדרון שהיה כולו אפור ומתקלף. נראה שאף אחד לא חשב לשפץ את המקום הזה. סטלה בחנה את הבחור שצעד לצידה. היה לו שיער שחור, קצר ופרוע. עיניים חומות בוחנות, והוא היה נראה כאילו הוא מבלה הרבה במכוני כושר. הוא היה גבוה ושרירי. אבל לא באופן קיצוני.
"אז איך קוראים לך?" היא שאלה והמשיכה להתקדם
"אני לא מטומטם" הוא אמר, "והעובדה שמייקל היה טיפש, זאת אשמתו".
"אה, אז אתה לא מחבב את מייקל" סטלה אמרה בניסיון להבין כמה שיותר, "למה, בעצם?"
"אני לא-לא מחבב את מייקל, אני לא אוהב את דרך התפקוד שלו. הוא חלש.. ורכרוכי."
הבטתי בו לרגע והוא הרים את גבתו בשאלה.
"אם מישהו מגלה חמלה הוא רכרוכי וחלש?" שאלתי ונעצרתי.
"אם מייקל, לא מישהו" הוא הביט בי בכעס, "אם מייקל מגלה חמלה הוא רכרוכי וחלש, ותמשיכי ללכת"
"למה?" שאלתי ולא זזתי.
"למה מה?" הוא שאל בטון עצבני.
"למה מייקל לא יכול להיות רחמן?" שאלתי
"דבר ראשון.. " הוא דחף אותי קדימה והמשכנו להתקדם, "הוא צייד ערפדים, לא אמורה להיות בו חמלה. ודבר שני… מה אני חייב לך בכלל?"
הגענו לסוף המסדרון והוא פתח את הדלת.
"כנסי" הוא אמר ודחף אותה פנימה, לקח לסטלה רגע להבין איפה היא אבל ברגע הזה היא הושבה על ידי הנער בכיסא עץ ונקשרה בידיה אל מאחורי משענת הכיסא בשלשלאות במהירות על אנושית. אותו הדבר קרה לרגליה.
הוא חייך אליה חיוך מתחכם ואמר בלי קול: "אני מהיר ממך"
ואז הוא יצא החוצה. סוגר את הדלת מאחוריו.
סטלה הביטה בחדר הקטן. האור המסנוור חדר מחור יחיד בתקרה ובכל זאת סטלה הרגישה כאילו היא נמצאת על השמש.
ממול לכיסא שלה עמד כיסא ריק נוסף, היא ניחשה מי אמור לשבת בו. אבל חוץ מהכיסאות לא היה שום פריט בחדר חוץ מארון קטן, לבן ומתפרק.
הדלת נפתחה והיא התכוונה לראות את פניו של מייקל ולקלל אותו אבל מישהו אחר עמד שם. היא הרגישה את זה. זאת הייתה ישות חזקה ואפלה. הדלת נסגרה בשקט וסטלה שמעה את האדם צועד לכיוונה בצעדים איטיים, הנעליים שלו השמיעו קול נקישה.
"ובכן…" הקול היה מרוצה מעצמו וסטלה הרגישה את מבטו החודר של האיש, "חיכיתי הרבה זמן עד שהרשו לי… לחקור אותך".
הרבה זמן? סטלה ניסתה לסובב את ראשה כדי לראות את הדובר אך לא הצליחה.
"כמה זמן…" היא ניסתה להתעלם מאור השמש שהכאיב לה עכשיו וניסתה לחשוב, "כמה זמן אני פה?" שאלה לבסוף.
האיש לא ענה, כנראה לא הרגיש שמגיעה לסטלה תשובה לשאלתה.
ואז הוא התיישב בכיסא מולה והיא זיהתה אותו: זה היה הבוס של מייקל. השיער שלו היה יותר שחור עכשיו ועיניו השחורות בחנות את סטלה במבט מתנשא וחקרן כאחד.
"אז ככה" הוא אמר והתיישב מולה על הכיסא, "או שתספקי תשובות לשאלות או שתצטערי"
"מה אתה כבר יכול לעשות – " סטלה התחילה אבל נעצרה כשהוא הרים את יד שמאל שלו. היד הייתה עטופה כפפה ובמשיכה קלה הכפפה צנחה אל הרצפה, סטלה הביטה ביד, על קצות האצבעות היו חמישה סמלים: אותיות ביוונית:
ε המסמלת את תחילת המילה "כוח" על האמה.
π המסמלת את תחילת המילה "כאב" על האצבע המורה.
φ המסמלת את תחילת המילה "פחד" על האגודל.
σ המסמלת את תחילת המילה "רחמנות" על הזרת.
δ המסמלת את תחילת המילה "צדק" על הקמיצה.
"מה אתה?" סטלה שאלה ובחנה את האותיות בזהירות. היא יעדה שרק לשלושה אנשים בכל העולם יש את הסמלים האלו: לכוהנים הגדולים.
הכוהנים הגדולים היו האנשים שנלחמו בערפדים אבל גם היו האחראיים לשלום בין הערפדים לבני האדם ולמשפט צדק ביניהם במשך מאות שנים.
סטלה ידעה שאחד מהם מת בשנה שעברה. היום נשארו שניים מהם. ולפניה עומד אחד מהאנשים החזקים ביותר בעולם.
"את יודעת מה אני" הוא אמר וחייך, "יש לך שתי אפשרויות, כמו שאמרתי: הדרך הקלה, לספר לי את האמת" המבט בעיניו הפך קשה והחיוך שלו נמחק, "או שתסבלי".
סטלה ידעה מה תנועה אחת פשוטה באחת מאצבעותיו תגרום לה. היא ידעה שאם יצביע עליה עם האצבע המורה שלו היא תסבול כאבי תופת. היא ידעה שאם יכוון את אגודלו אליה היא תחוש את פחדיה הגדולים ביותר ואם יפנה אליה את האמה שלו כוחה יאזל ממנה.
אבל למרות כל זה. היא שתקה.
"אני לא אגיד דבר" היא אמרה בשקט ובנחישות.
"בסדר גמור" הוא אמר והרים את האצבע המורה שלו לכיוונה.
סטלה התחילה לצרוח.