סטלה – פרק 11

פרק 11:
לא.
לא יכול להיות. כל אחד רק לא הוא. לא הוא.
סטלה החווירה רק מחשבה אחת עברה לה בראש: ג'ייק דאימונד, החבר-לשעבר שלה נתפס כמוה על ידי צידיי ערפדים, ואין לה שום מושג אם הוא בכלל…
"הוא… הוא לא… ?" היא לא הצליחה להגות את המילה המפחידה.
"אה, לא. הוא מוחזק איפשהו במתקן הזה" האיש חייך כאילו התגובה של סטלה הייתה התגובה שלו ציפה: פחד טהור.
אז אולי סטלה לא סבלה את ג'ייק. אולי הוא היה מפגר והיא רצתה לקרוע לו את הצורה. אבל הוא עדיין בן מינה, הוא דומה לה. והוא הערפד היחיד שהיא מכירה.
"אז… הוא חי?" היא שאלה בחרדה
"חי היא מילה יחסית" השיב האיש בכובד ראש, "הוא סובל ייסורי מוות כבר די הרבה זמן. הוא ימות ככל הנראה עד סוף השבוע"

ייסורי מוות…
…ימות עד סוף השבוע.
המילים הסתחררו במוחה של סטלה שוב ושוב. לעזאזל איתו, היא הניחה שהיא יודעת מה ג'ייק עשה, הוא בטח היה טיפש מספיק כדי לנסות ולהלחם בהם. הוא כזה אידיוט.
היא התיישבה בפינה של החדר וסרקה אותו שוב: תא כלא קטן שעשוי מבטון ודלת סורגים.
היא פשוט התעוררה מתרדמה, אחרי שהאיש ההוא חקר אותה והיא לא דיברה ואז מצאה את עצמה בחדר הזה. אבל לפחות היא יכלה לזוז.
היא ניסתה שוב לשבור או לכופף את הסורגים ונחלה כישלון. גם עם כל הכוח הערפדי שהצליחה לגייס קודם היא לא הצליחה להזיז את הסורגים.
היא השתגעה מרוב שעמום.
אולי זאת באמת הייתה שיטת העבודה של הציידים האלו:
בהתחלה מתחקרים אותך עד שנמאס להם ואז תוקעים אותך בתא כלא כדי שתמות משעמום. (שוב, אילו רק יכלה למות משעמום).
היא צעקה בכאב וכעס והטיחה את אגרופה בקיר. כלום לא קרה.
היא קמה ממקומה וצעדה בחדר, היתה שם גם קורת עץ שאמורה לשמש כמיטה.
סטלה התיישבה עליה וקיפלה את עצמה.
מעולם היא לא הרגישה ככה: אומללה כל כך, חסרת שליטה. היא איבדה את הכיוון לחלוטין.
ובדיוק כשעמדה לפרוץ בבכי היא שמעה את זה, יפחה חלושה במרחק לא רב ממנה.
סטלה התרוממה, מחתה דמעה שחמקה וניגשה אל הסורגים.
"יש שם מישהו?" קרה אל המסדרון החשוך.
באפלה היא הצליחה לזהות שממש מולה יש תא כלא נוסף ושמישהו יושב שם, בפינה.
"מי שם?" היא שאלה והטתה את ראשה הצידה כדי שתטיב לשמוע
"לא נכון" האיש מהצד השני השיב לה, הקול היה מוכר כל כך… "לא סטלה, לא את"
היא הוכתה הלם וצעדה לאחור. האיש התרומם וסטלה גילתה שהוא היה נער.
שיער בלונדיני מבריק, עיניים חומות עצובות, מבט קשה. צלקת נוספה לו מהלחי השמאלית אל קו הלסת וגרמה לו להראות קשוח יותר. הוא היה נראה נורא אבל גם טוב.
היא לא האמינה שהיא פוגשת אותו שוב ואין לה סיכוי לכסח אותו.
"ג'ייק" היא לחשה באימה
"אוי סטלה" היא התקרב לעברה ושלח את ידו מתוך הסורגים. אם סטלה הייתה מושיטה את ידה הייתה יכולה לחוש שוב בעורו, במגע ידו המחממת של פעם…
היא צעדה לאחור בפרץ היסטריה, "לא"
"סטלה.. אני יודע שאת שונאת אותי, אבל…"
"שונאת זאת אפילו לא התחלה!" היא קראה והוא החזיר את ידו אליו, מבט אומלל עלה על פניו כשהמשיכה, "השארת אותי לבד! הפכתי אותי לדבר הזה והשארת אותי לבד! לעזאזל איתך ג'ייק, מה חשבת לעצמך?"
"אני מצטער" הוא אמר, כמעט מבויש וצעד לאחור, מתחבא בצללים. "הייתי אידיוט פעם, אני כל כך מצטער על מה שעשיתי לך. שפטו אותי את מבינה…"
המועצה.
סטלה נזכרה במועצה היחידה שנכחה בה: חמישה ערפדים בחירים שמתאספים יחד וגזרים גזרות על אידיוטים כמו ג'ייק שהורגים, משנים או שותים דם של בני אנוש…
"מה הם החליטו?" היא שאלה בפחד
"גרשו אותי, אני…" הוא נאנק לרגע, "אני מנודה"
מנודה פירושו בלי אספקת דם, בלי קהילה ששימשה בסיס הגנה, בדרך כלל מגרשים את הערפד מהקהילה שלו ואף קהילה אחרת לא מקבלת אותו, הערפד הופך לסמל עלבון ולערפדים אחרים מותר לתקוף אותו.
"כל זה בגללי?" היא שאלה
"לא, בגללי" הוא הודה, "הייתי אידיוט. מיהרתי לעשות מה שאני רוצה בלי לחשוב על אף אחד. אני… אני כל כך מצטער סטלה"
הוא התיישב בפינה של החדר כך שלא יכלה לראות אותו. אבל מהיפחות החרישיות היא הניחה שהוא בוכה. הוא הצטער בכל ליבו.
וסטלה סלחה לו.
היא התיישבה על קרש העץ ונשכבה, היא עצמה את עיניה ודמיינה שהיא בחדר שלה, בבית. אחותה הקטנה בחדר ליד ואמא ואבא שלה בחדר ממול.
ורק שנייה לפני שנרדמה הוסיפה בלחישה: "לילה טוב, ג'ייק"
"לילה, סטלה" הוא השיב מתוך האפלה