סטיבן וויט: בלש רפאים – פרק 2- צ'ופקברה- יונק העיזים

דצמבר, 2002.
דיווחים התקבלו מפוארטו ריקו, אי באמריקה הלטינית. עדרי פרות ועיזים נמצאו מתים באחו לאחר שנוקזו עד טיפת הדם האחרונה שבגופם. זה היה דיווח שני על אותו מקרה, שקרה לראשונה בשנת 1995, באותו מקום.
שמעתי רק את השם, בעיתונים- "צ'ופקברה", שפירושו בספרדית "מוצץ העיזים".
הסתקרנתי לגלות מה עומד מאחורי שני המקרים האלה, שמסתבר, היוו השראה להרבה סיפורי זוועה אודות היצור, שמעולם לא נראה, באמת.
כשהגעתי לקאניובנס, העיירה ממנה הגיעו הדיווחים, הופתעתי לגלות שהתושבים המעיטו בדיבורים על החיה, כולם מלבד ילד אחד שהמשיך לצעוק שזה הצ'ופקברה, ושהוא ראה אותו.
אף אחד לא התייחס אליו, וחלק אפילו צחקו בשקט או גלגלו עיניים בזלזול. כולם חוץ ממני. החלטתי ללכת ולדבר איתו. האמנתי לו כשאמר שהוא ראה את החיה, כי אחרי הכל, ילדים בגילו לא מרבים לשקר.
הוא שמח שהתעניינתי ומיד שפך את הכל. הוא סיפר לי שכמה שעות אחרי המקרה, הוא טייל על יד אותו אחו וראה מרחוק יצור צנום ופרוותי, שדמה בצורתו לצבוע כחוש ואפור, מתרחק מהמקום בצעדים קלים. הוא התרחק יותר מהאחו לכיוון היצור, וסיפר לי שהעשבים עליהם הלך נצבעו בכתמים אדומים וקטנים.
אז הסקרנות שלי גברה, והחלטתי לברר מה באמת הרג את הבקר והעיזים.
ביקשתי מהילד להראות לי איפה הוא טייל, והוא עשה כבקשתי. כאשר ביקשתי ממנו לחזור לביתו הוא לא הסכים, בטיעון שהוא חייב לדעת את האמת.
לא יכולתי לעשות דבר באותו רגע. הילד היה עקשן והחליט לבוא איתי מרצונו החופשי, ואם לומר את האמת, ההורים שלו הם אלה שצריכים לשמור עליו שלא יעשה שטויות, לא אני.
לא אמרתי כן, וגם לא אמרתי לא. הוא עשה מה שרצה לעשות, ואני לא עצרתי בעדו.
בעודנו סורקים את האחו אחרי קצה חוט, הילד התחיל לשאול אותי את השאלות הנדושות. מי אני, מה אני עושה ולמה אני מתעניין בצ'ופקברה.
אמרתי לו את האמת, והוא התלהב מאוד. שלא כמו המבוגרים, הוא לא היה צריך שום הוכחה שמה שאמרתי היה נכון, הוא פשוט רצה להאמין, אז זה מה שעשה.
בחנתי את העשבים שבשדות וחיפשתי את כתמי הדם שהוא ראה, אבל לא מצאתי דבר. יכול להיות בגלל שעדר אחר הספיק לאכול אותם ויכול להיות שהם פשוט מעולם לא היו שם.
בכל מקרה, המשכתי לעקוב אחרי מה שהיה נראה כשאריות של אותן טיפות בשדה, גוונים חומים וכהים שלא היו נראים קשורים לצבע הירוק והצהוב של הצמחייה.
הלכנו בדרך שחשבתי שטובה, ובסופו של דבר הגענו למערה כעורה וקטנה. מה שראיתי היה מחשיד ומעלה ספק בו בזמן. גומה רחבה באדמה שדומה למקום טוב בו חיה בגודל המתאים יכול לישון, וקרוב אליה, עצמות שעדיין היו עטופות בבשר חי של חיה לא מזוהה.
זה הכל. זה כל מה שהצלחתי להשיג בנוגע לצ'ופקברה. לא היה זכר לחיה עצמה, ועד כמה שניחנתי לגלות, המערה הייתה יכולה להיות שייכת כמעט לכל חיית פרא טורפת אחרת. לא הייתה לי שום סיבה להאמין שמשהו ייחודי קרה, והגעתי לדרך ללא מוצא. במקרה הזה, לא המשכתי בחיפושים נוספים.
הצ'ופקברה לא נראתה עוד, ומי יודע אם היא באמת קיימת ובאמת הרגה את עדר העיזים האחרון. אני מניח שגם בשבילי התעלומה הזאת תישאר לא פתורה, ואולי יום אחד, מישהו יצליח למצוא את הסיבה האמיתית לדיווחים המשונים האלה.