סטיבן וויט: בלש רפאים – פרק 1- לילית- אם כל השדים

אפריל, 2002.
נשמעתי לבקשתה של אישה צעירה שגרה במזרח התיכון לחקור את ההיעלמות של אחיה.
היא סיפרה לי שאח שלה התחתן לא מזמן עם אלמנה צעירה, נאה ויפת מראה, אך לא אחת שמתוארת כאצילת נפש. היא אמרה לי שהמהלך היה זריז ושכבר בהתחלה החשיד אותה מאוד. אני חשבתי כמוה, בעיקר לנוכח העובדה שגיליתי ממנה, שאותה אלמנה חוותה את סבל האובדן מספיק פעמים כדי שאף אחד לא יצליח לזכור. הרגשתי שמשהו חשוד בעניין, ולכן הלכתי לבקר אותה, בביתה.
היא גרה בבית גדול מאוד, חשוך, שחלונותיו סגורים תמיד וששום צמח לא גדל סביבו. היא קיבלה אותי בחיוך מלבב שאפילו אותי הצליח להשלות. כאשר שאלתי אותה מה היא חושבת שקרה לבעלה, התנהגה כאישה טובה, ואמרה שהיא לא יודעת ושהיא עושה כל שביכולתה בשביל למצוא אותו.
הצלחתי להאמין לה, אבל ידעתי שאסור. הייתי בטוח שהמיתות של כל הבעלים שלה לא היו מקריים.
נאלצתי להניח לה אחרי השיחה בנינו שלא הניבה יותר ממה שכבר הבנתי, אבל הבטחתי לעצמי לחזור לשם בלילה, וכך עשיתי.
אם יש משהו נכון בחשדות שלי כלפיה, הם יתאמתו בלילה. הלילה ידוע כזמן ביום שבו רוחות הפולקלור חושפות פנים ואוזרות אומץ. חלקן אפילו מאבדות שליטה ומגלות את האני האמיתי שלהן, ומקלות עליי למצוא אותך.
דבר ראשון שצריך לזכור בעבודה הזאת זה לנצל את הלילה.
חזרתי לבית שהיה נראה בזמן הזה קודר יותר מכפי שהיה קודם. ניגשתי לדלת והיא הייתה פתוחה. ידעתי, והתכוננתי היטב למה שצפוי לתקוף אותי.
אז, חשבתי טוב למה אני צריך לצפות. בזמן שסרקתי את הכניסה החשוכה והריקה, בניתי את הפרופיל בראש שלי, כפי שאני תמיד עושה.
אישה יפיפייה. אלמנה שחורה. סביר להניח שפיתתה את בעלה האחרון, אם לא את כולם, ומסיבה כלשהי, מעלימה אותם. יש הרבה תשובות לסוג כזה של פרופיל, אבל בדבר אחד יכולתי להיות בטוח, וזה שבתור גבר, הייתי צריך להיזהר.
בדקתי כל פינה בבית. פתחתי כל חדר, בחיפוש אחר משהו שיוכל לעשש את הגרסה שלי. ככל שנכנסתי יותר לתוך הבית כך אחזתי חזק יותר בנשק שלי- מקל הליכה עשוי ברזל טהור, חומר שמסוגל לנטרל את רוב האיומים הפוטנציאלים שלי.
בחדר האחרון מצאתי אותה. שרועה על הרצפה כשסכין נעוצה בחזה שלה. למזלי, כבר ראיתי דברים גרועים יותר, לכן לא נבהלתי, אבל כן התחלתי להתבלבל בקשר למה שידעתי. אם האלמנה נרצחה בדיוק אחרי שהגעתי לתשאל אותה, הדבר שגרם להיעלמות בעלה בוודאי עלה עליי.
במהרה גם גיליתי מה זה היה. באותו החדר בדיוק הופיעה הדמות והטיחה אותי על הקיר. כשהרמתי את ראשי התפלאתי לראות את האלמנה, או מי שכנראה לקחה את דמותה, כי הגופה עדיין ניצבה במרכז החדר ולא השתנתה.
עיניה של האלמנה היו שחורות. היא לבשה שמלה שחורה פשוטה שהתאימה לשיער שלה, ושיניה היו חדות כתער.
החובבנים בוודאי היו חושבים שמדובר בערפד, אבל העיניים השחורות והעתקת המראה העידו שמדובר במשהו אחר. שד. או שדה.
באותו רגע הכל התחבר לי. שדה שמפתה גברים למותם. קוראים לה לילית. על פי גרסאות כאלה ואחרות היא אם כל השדים, שמפתה גברים והורגת אותם. במיתולוגיה היהודית המאוחרת היא אשתו הראשונה של אדם, ולאחר מכן גם אשתו של המלאך סמאל, באיסלם אשתו של השטן, ועוד ועוד.
אי אפשר להרוג אותה, אבל אפשר לסלק אותה, באמצעות קמעות. הם לא היו עליי באותו רגע, וכל מה שיכולתי לעשות היה לברוח. זה לא הלך לי בקלות, והיא עצרה אותי בכל רגע נתון. היא ניסתה לתפוס אותי בכדי להיות הקורבן הבא שלה. השתמשתי באותו מוט ברזל שלקחתי כדי להרחיק אותה ממני, ולתת לי אפשרות לצאת מהמקום.
עזבתי, והשארתי את הבית כשהיא בתוכו. הייתי בטוח בחוץ, כי לילית לא הייתה רודפת אחריי, זו לא הייתה השיטה שלה. נתתי לה לחשוב שוויתרתי, זו הייתה הדרך היחידה ליישם את הרעיון שעלה לראשי, שלא היה מקובל ביותר, אבל היה הכי טוב שיכולתי למצוא.
בבוקר חזרתי לבית, אבל לא נכנסתי אליו. לקחתי יחד איתי את אחד הקמעות וטמנתי אותו באדמה שסבבה את הבית. הכוח של הקמע היה מטהר את האדמה ובכך מסלק אותה.
לא יכולתי לעצור אותה מלהמשיך לעשות את זממה, היא שדה, אחרי הכל, אבל הצלחתי להרחיק אותה מהמקום, לפחות לזמן הקרוב.