סופו של נצח פרק 3

פרק מספר שלוש:
רוז

זה סופו של הקיץ אבל היא בכל זאת לובשת מכנס ארוך כשהיא צועדת בשקט במורד הרחוב.
בגינה שליד המקום שהיא גרה בו, יש מיבנים קטנים ולבנים.
הם מלאים בציורים מגוחכים של חיות, פרחים, נסיכות ומכוניות. הם אמורים כניראה ליגרום לגושי הבטון האלה להיראות כפיים וחמודים, כשבעצם הם בעצם קוביות עצובות וגדולות.
היא יושבת על גג המיבנה הכי גבוה ונהנת מרוח נעימה של שעות ערב מוקדמות.
לא קשה לטפס לגג. פשוט צריך לימצוא את השקעים לאורך שני המטרים של הקיר האחורי – שמשמשים נקודת אחיזה ריגעית לרגלים ולידיים – לטפס עד הקצה, שם יש מעקה שבו צריך לאחוז כדי לימשוך את עצמך למעלה, ואז לשים את הרגל על שפת הגג ולקוות שלא תיפול.
צריך גם לדעת מתי לבוא לגינה. כי אחרת יכול ליהיות שתיתקל בשמש חזקה, ילדים צרחניים וגברים בגיל העמידה שמחפשים מישהי לצלק נפשית. הכי בטוח לבוא בסביבות השעה חמש וחצי. כשהעצים הגבוהים מסתירים את השמש והגינה ריקה מאנשים פרט לילדות בודדות כמוה שהיו מוכרחות לצאת מהבית. היא היתה אז רק בת שבע, היא לא ידעה. היא חשבה שזה לא אמיתי. אולי כי היא לא רצתה שזה יהיה אמיתי. היא ראתה נערה, עם שער חום ועיניים כחולות, כמו שלה, מדברת עם מישהי שניראתה כמו גירסה מבוגרת יותר של אמא שלה. היא היתה אז רק בת שבע, היא ידעה. איפה שהו בתוכה, היא ידעה, זה אמיתי.
רוז ניזכרת פתאום ברגע הזה בדרך לשיעור גאוגרפיה. החזיונות לא היו קבועים. הם הראו דרך אחת מתוך כמה דרכים למשהו שהולך להיתרחש. פשוט לדרך שראתה היו יותר סיכויים לקרות. אבל כמו שאליאה לימדה אותה, העתיד עשוי מבחירות. מההיתלבטויות הפשוטות ביותר עד להחלטות הקשות ביותר. בגלל זה הפתיע אותה שחיזיון הנער חזר על עצמו כל כך הרבה פעמים. אם הוא באמת קשור אליה ישירות, הוא היה אמור להישתנות עד עכשיו. היא צריכה עזרה, בין אם היא רוצה בה ובין אם לא. הגיע הזמן לאיחוד מישפחתי.
שיעור גאוגרפיה עבר בעירפול חושים ובמחשבות קודרות. וכך גם שאר השיעורים. ובידיוק כשרוז עמדה ללכת, יד הונחה על כתפה ועצרה אותה. אוון גראוולס היה הילד הכי חתיך בשיכבת יא', ובמיקרה גם החבר הכי טוב שלה. היה לו שער שחור כמו פחם ועיינים כחולות אפורות שהצליחו ליכבוש כל נקבה ברדיוס של שני קילומטרים. הוא סובב אותה כך שתיפנה אליו, הרים את פניה קרוב לפניו, חייך אליה את החיוך הכי פלרטטן שלו ואמר "היי פרח, ממהרת לאן שהוא?"
רוז לא הצליחה לעצור את הצחוק שפרץ מפיה. אוון תמיד עשה דברים כאלה. בגלל זה הם ניהיו חברים. הם ניפגשו לפני שנתיים, במועדון שרוז ניכנסה אליו במיסגרת היתערבות, ואוון ניכנס לשם כי, טוב, כי הוא אוון. הוא ניסה להתחיל איתה באותו היום, אבל למזלה הקסם האישי שלו לא עבד עליה.
"האמת היא שכן. אני חייבת ללכת לאן שהוא" הודעתה בעוד שהיא לופתת את התליון שלה בלחץ. ממש לא היה לה חשק להסביר לו למה היא נראת כאילו היא עומדת לקפוץ מצוק.
"רוצה קודם להיצטרף אלי למרתון סרטים-ממש-גרועים-שאין-לי-מושג-למה-הם-כל-כך-טובים?"
"לא יכולה. אני חייבת ללכת לעשות משהו ליפני שאאבד את האומץ."
אוון בחן אותה במבט מרוכז. הוא תמיד היה טוב בליקרוא אותה. "אני בא איתך" בדיוק מזה חששה. "אתה לא יכול אני חייבת לעשות את זה לבד" אמרה במבט מיתחנן. "לא, מה שאני לא יכול לעשות, זה לתת לך ללכת לאן שזה לא יהיה, כשאת ניראת כאילו את הולכת ליקפוץ מצוק" יותר מידי טוב בליקרוא אותה. "אוקי" פלטה לבסוף. "אוקי?" אמר אוון בפליאה, הוא היה כניראה כל כך רגיל לוויכוחים הרבים שאליהם נישאבו – בזכות העקשנות הבילתי רגילה, שתמיד נידבקה אליהם. "כן. אוקי. אני אתן לך לבוא איתי" השיבה בחוסר סבלנות. היא היתה נחושה ליגמור עם העיניין הזה כמה שיותר מהר. היתה לה תוכנית, לעמוד שם ולדבר עם אוון, לא היה חלק ממנה. "את אומרת את זה כאילו זה בכלל נתון לבחירתך"

כעבור כמה דקות הם כבר היו בחניה של בית הספר. ואחרי שהיתווכחו על כלי הרכב שבו יסעו, החליטו שהאופנוע של אוון יהיה מהיר יותר מהמזדה הישנה של רוז.
"אז, לאן אנחנו נוסעים היום פרח?" שאל אוון תוך כדי התנעת האופנוע. "לא משהו מיוחד. רק בית הכלא המחוזי בנו יורק. אבל טכנית אני צריכה שתוריד אותי בשדה התעופה קודם" השיבה רוז בתיקווה שיוותר על הרעיון להסיע אותה. "אה. את לא רוצה לעבור בבית לפני?" היא יכלה לישמוע את החיוך הדבילי שלו מרוח על פניו היפות, הוא היתענג על כל רגע.