סופו של נצח פרק 2

פרק מספר שתיים:
אלכס

הוא היסתכל עליה ישנה. נשימותייה כבדות, כבדות יותר ממישקל הדאגות שהתרווחו על כתפיה, קטועות יותר מילדותם שהלכה והיתפוגגה באויר הבוקר הצונן. "גרייס, תיתעוררי" אמר אבל היא ממשיכה בעיסוקייה. "גרייס" קול חנוק נישמע מפיה ועינייה ניפתחות בבת אחת באימה. "אני לא יכולה לינשום" היא ממלמלת בין שאיפות חזקות להחריד. "אני יודע. ניסיתי להעיר אותך. קחי" הוא מושיט לה את המשאף שלה והיא לוקחת אותו באסירות תודה לא נחוצה. הוא הרגיש כאילו מתפקידו ככיביכול אח גדול שלה, להגן עליה ולישמור עליה. אפילו מעצמה. "תודה אלכס, אני לא יודעת איך שמעתה אותי, בדרך כלל אני פשוט מפסיקה לינשום" זה נכון. מכיוון שלגרייס יש אסתמה חמורה, פעמים רבות היה צריך לשים יד מיתחת לאפה כדי לוודא שהיא עדיין חייה, בזמן שהיא נדדה בין העולם שמחוץ לשלנו בשנתה, לבין העולם המופרד משלנו במותה האיטי המוכר. "את בסדר עכשיו?" היא הינהנה בעיפות. "את יכולה לחזור לישון אם את רוצה, אבל רק לעוד לשעה ואז אנחנו צריכים לזוז" היא הינהנה שוב וחזרה לשכב. הוא בדק כמה כסף נישאר להם. לא הרבה. עכשיו כשרודפים אחרייהם אין לו אפשרו לעבוד וממזמן הם עזבו, או ברחו, מבית היתומים, אז הם לא יעזרו להם. אלכס הביט מסביבו, קירות בעלי צבע צהוב אפרפר מיתקלף הקיפו אותם. רצפת האספלת הכחולה מלאה כתמים והתיקרה לא במצב טוב יותר, וניחוח של נפט וריקבון בא והלך. אבל המחסן הישן היה מקום המחסה שלהם במהלך השבועיים האחרונים ושירת אותם היטב, אז אלכס אהב אותו. התוכנית היתה לעבור למקום שונה כל שבוע, ליפעמים כל יומיים אם הם שומעים שגילו אותם. הם אף פעם לא נישארו באותו מקום במשך זמן ארוך יותר, עד לעכשיו. לא היתה לו תחושה טובה לגבי זה, אבל הוא הישתדל לידחוף אותה הצידה לעת עתה בשביל גרייס. הוא ידע שהיא חזקה מספיק בשביל להיתמודד עם אותם הדברים שהוא מיתמודד, אולי אפילו יותר חזקה מימנו. אבל היא עברה יותר מידי, והמציאות היתה שעתידם ורוד כמו החולצה השחורה שלבש. הוא היסתכל עליה, תמיד היה לה סיגנון בגדים משונה אך ניראה שהחריף עם הגיל. גרייס לבשה חולצה מפוספסת בכחול כהה ותכלת שהזכירה לו משום מה בית חולים, חצאית ורודה שהגיעה לה טיפה מעל הבירכיים ומגפיים חומות עם פרחים ורודים עליהם. שערה הבלונדיני הכמעט לבן היה גזור רק טיפה מעל הכתפים והעניק לה מראה ספק אופנתי ספק מוזנח. הוא לעומתה העדיף מראה פשוט, ולבש בעיקר בגדים בעלי גוון כהה או פשוט שחורים. הכסף המועט לא סיפק את המותרות שבקניות אך למזלם הם זכרו לקחת איתם בגדים ודברים אחרים בעת הבריחה. "אם תמשיך להיסתכל עלי כשאני ישנה, אני יוציא לך את העיניים במזלג חד פעמי ואכריח אותך לאכול אותן" אמרה גרייס והפסיקה את הירהוריו. אלכס גיחך לעומת האיום המזעזע שהשמיעה. היא הברישה את החצאית שלה מגרגירי אבק וקשרה את ילקוטה לגבה, כדי שלא יפול אם הם יצטרכו לרוץ. כמובן שהיה עדיף ככה, לרוץ זאת אומרת, אך אלכס לא יכל שלא להיתגעגע לדרך שבה דילגה בשימחה כמו שהיתה עושה פעם, כשהיו ילדים. היו. עבר כל כך הרבה זמן מאז שהעיזו ליקרוא לעצמם ילדים, ונהנו מרגעי אושר רנדומאלים או חייכו מההנאה הטמונה בדברים טיפשיים כמו דילוגים. הוא הסיט את מבטו מגרייס בת הארבע עשרה, שכל חייה לפניה. למרות שהיה מבוגר ממנה רק בארבע שנים, הרגיש כאילו הוא מבוגר בחמישים. "לאן נלך היום?" שאלה, "משהו רחוק?" אלכס היתבונן בכרטיסי הטיסה שקנה בשבוע שעבר, מבחור שהיה צריך לבטל נסיעת עסקים כי אישתו יולדת. הוא החליף כרטיס אחד למחלקה ראשונה בשני כרטיסים למחלקה השניה, כדי ששניהם יוכלו ללכת. הוא הושיט לגרייס אותם. "ונציה?" אמרה בעיניים פעורות בהפתעה. "קנית לנו כרטיסי טיסה לונציה?" חזרה בחוסר אמון, כאילו חשבה שעבד אליה. "לא," השיב אלכס ולרגע ראה את האור כבה בעינייה. "קניתי לנו כרטיסי טיסה לחופש" האור חזר. אלכס היסתובב, העמיס את התיק על גבו, ואז נשם עמוק, ופתח את דלת המחסן.

רוז
—————————————-

במשך ארבע ימים כל מה שרוז חלמה עליו היו גירסאות שונות של אותו חלום. "משהו לא בסדר. משהו לא בסדר ואני לא יודעת מה זה" אמרה רוז אחרי הלילה השלישי. "את צודקת, זה לא ניראה כמו סימן טוב במיוחד. אולי פיפסת משהו?" אליאה עמדה במיטבח, בוחשת את הקפה שלה, בזמן שרוז מקפצת על רגל אחת בעודה מנסה להשחיל את השניה למיכנסי הג'ינס שלה. "עברנו על החלום הזה יותר מידי, אז זאת לא הבעיה. בשביל להבין אותו אני צריכה להבין למי הוא קשור ואיך המישהו הזה קשור אלי, כדי שאוכל ליפתור אותו ולסיים את המרתון המטורף הזה. בשביל זה אני צריכה לדבר עם הנער הזה, ובישביל לדבר עם הנער אני צריכה לדעת איפה החיזיון מיתרחש. אבל אין לי דרך לעשות את זה." היא חטפה לאליאה את הקפה מהיד ולקחה לגימה גדולה שרוקנה שליש מהכוס. "למה לא?" אליאה לקחה בחזרה את הכוס ותקעה בה מבט מעוצבן. "ביגלל שאין לי שום דרך לישלוט במה שאני עושה או רואה בחלום. זה כאילו משהו עוצר אותי" רוז הלכה לעבר החדר שלה כדי לקחת נעליים וחזרה מהחדר ובידה זוג מגפיים נמוכות בצבע שחור דהויי ומשופשף מרוב שימוש. "אני לא מבינה איך את יכולה להמשיך לילבוש אותם. הן הרוסות לגמרי" רוז נאנחה אנחה דרמטית. כל פעם שלישית שהיא נעלה את המגפיים האלה, בת דודתה הנימרצת, היתה מרצה לה עליהן ומנסה ליגרום לה ליזרוק אותן. "את יוצאת למחזר אותן סוף סוף בכנס המתלהבים הזה שלך?". אליאה צחקה בעצבנות "לא. וזה לא כנס מתלהבים זה מחזור אומנותי" אמרה, אך רק כאשר הרימה את מבטה וראתה את המבט החושש של אליאה, היא הבינה למה נישמעה מוזר. משהו לא בסדר. " מה קרה?" שאלה רוז "יכול ליהיות שיש מישהו שיכול לעזור לך, אבל לא ניראה לי שזה רעיון כל כך טוב ו-" אליאה התחילה לדבר מהר ורוז כמעט ולא הבינה את המישפטים שיוצאים לה מהפה, "פשוט תגידי מי זה" אליאה היסתכלה אליה כאילו כל שניה היא הולכת להיתפוצץ. "שרה". מילה אחת. זה כל מה שהיא היתה צריכה, בשביל להבין שאליאה טעתה. זה לא רעיון-לא-כל-כך-טוב. זה רעיון נוראי. לא, בחיים לא. רוז סימנה בראשה לביטול "אני לא הולכת ליראות אותה" אליאה הניחה את הכוס בכיור. "את ראית את החזיונות, הם מסוכנים. ואני יודעת שיש לך עבר מסובך איתה- " רוז קוטעת אותה "מסובך זאת לא בידיוק המילה שהיתי מישתמשת בה" היא ידעה שיום אחד זה יקרה, אבל היא לא מוכנה לזה. לא עכשיו. "אני יודעת, סליחה. העיניין הוא שאני אוהבת אותך ולא רוצה ששום דבר רע יקרה לך. אני לא יכולה לעזור לך יותר מימה שכבר עזרתי, לא קיבלת את היכולות שלך מהצד שלי של המישפחה אנחנו לא יודעים דברים, אבל היא הכירה את הצד שכן ידע" לחשה, ופיה ניסגר לפס דק ומתוסכל "אמצא דרך אחרת. כל דרך. רק לא ליפגוש אותה." אמרה רוז. "אני לא חושבת שיש לך ברירה" אליאה לקחה את התיק שלה, נשקה לראשה של רוז ויצאה מהבית.