סוף בגרסא אחרת
שריקות כדורים ויבבות הגוססים, אלו הם קולותיה של המלחמה חשב לעצמו רוג'. למען האמת מחשבה הזו הייתה רק אחת מיני רבות שחלפו בראשו בזמן ששכב מתבוסס בדמו על החול החם והלא סלחני של אפגניסטן.
המחשבות האחרות שחלפו בראשו נעו בחוסר החלטיות מדשדשת (אובדן דם רב גורם למעט טשטוש ורוג' לא היה העיפרון הכי חד גם ביום טוב ובלי כדור עופרת בחזה) בין דאגה מסויימת להוריו לחוסר הנוחות שנגרם מהשכיבה הממושכת בשמש החמה.
מוזר, הפציעה לא כאבה במיוחד, לא כמו שסמל רוט סיפר. האיש הקירח הפך את הפציעה שלו לסיפור גדול, מתאר את פגיעת הכדור כמו בעיטה ממתאגרף מקצועי בחזה ואת הכאב שנבע מהחור שהשאיר הכדור בדרכו החוצה כמעוור.
הרב"ט פקפק באמיתות התיאור וסבר שזו גוזמה גם ששמע אותו לראשונה סביב אחד משולחנות האוכל הארוכים בשעת ארוחת הערב, באמת הכאב לא היה נורא והאזור כולו הרגיש מאולחש (הוא השתיק את הקול באחורי ראשו שצעק בפחד שזה חדשות רעות שלא כואב לו, ושהלם זה צעד בכיוון הלא נכון).
נשיפת רוח מקרית התיזה גרגרי חול לעיניו. החול צרב את הרקמות העדינות וגרם לו למצמץ, ידיו היו כבדות מכדי שירים אותן לנגב את הגרגירים המציקים. דמעות מלוחות זרמו על לחייו והתנקזו לתוך שערו ואוזניו, מצחיק איך שביום שבו הוא אמור לבכות מכאב הוא בוכה כי נכנס לו משהו בעין.
האירוניה שעשע אותו וחיוך עוויתי נפרש על שפתיו המבוקעות מלהט השמש ומההרגל העצבני ללעוס אותן שהוא משועמם.
רוג' לא זכר מתי עצם את עיניו אבל כנראה שעשה זאת כי עכשיו הוא פתח עין אחת בחשש.
דממה נפלה על שדה הקרב והשמש כבר לא קפחה על פניו הצרובות. השקט היה מטריד, שדות קרב הם הרבה דברים, מלוכלכים, מכוערים, מבולבלים אבל לא שקטים, אף פעם לא שקטים. שקט אומר שכולם מתים.
"הם לא, אתה כן."
הדוברת הייתה נערה צעירה, בלונדינית, אף שהשורשים הכהים שבלטו בשביל העקום במרכז ראשה רמזו שצבע שערה המקורי אינו בהיר כמו שרצתה. היא ישבה בשיקול רגליים שבע אינצ'ים באוויר ולעסה מסטיק.
הרב"ט בהה בה בשתיקה, מרגיש כמי שמוחו מקרטע מספר שנות אור מאחורי השיחה אף שזו רק החלה עתה.
הבלונדינית לא נראתה מוטרדת משתיקתו ואף מסיבה מוזרה נראתה די מרוצה "אתה מקבל את זה טוב למדי," שיבחה אותו, שפתיה הצבועות בוורוד בהיר מתעקלות לחיוך. "את מה?" לחש רוג', לא בטוח שהוא רוצה את התשובה.
הנערה הציצה אליו מבין ריסיה העבותים "את זה שאתה מת כמובן. תופתע לשמוע כמה צורחים ומנסים לברוח שאני מגיעה." רוג' בהחלט לא חשב שיהיה מופתע ובכנות החל לשקול נסיגה אסטרטגית בעצמו.
"הו אל תעשה את זה, בבקשה. זה באמת לא כל כך נורא."
מוות הוציאה חבילת מסטיקים ממורטטת מהכיס האחורי של הג'ינס המשופשף שלבשה "רוצה?" החייל הניד בראשו לשלילה, היא משכה בכתפיה בהבעה של בעיה שלך וזרקה לפיה מסטיק נוסף.
"זאת אפילו לא אשמתי. אתה מבין, אני רק השליחה זה לא שלחצתי על ההדק." רוג' לא הבין אבל זה כנראה היה בסדר כי היא נראתה מרוצה לחלוטין להמשיך לדבר לקהל הדומם שלה "אבל תמיד כועסים על השליח. זה מאוד מקשה את העבודה שלי. אתה מאמין שאפילו למתאבדים יש את החוצפה לבכות שאני מגיעה?"
הפעם מוות השתתקה בציפיה לתשובה שלו. "נורא, מאוד חצוף מצדם." מלמל בצייתנות, היא הנהנה במחשבה ופיתלה קצוות שער סביב אצבעה בהיסח הדעת.
"אתה מאוד מבין. נחמד שמבינים אותי. האחרונה הייתה אישה זקנה קונטיקט, זה בסיס האימונים של אחת מסוכנויות הא"ב אני לא זוכרת בוודאות איזה, היא הייתה המנקה שם. אבל בעצם שאני חושבת על זה אני די בטוחה שהיא לא הבינה מילה ממה שאמרתי. היא הייתה חרשת ואני קצת חלודה בשפת הסימנים."
מוות משכה את כתפיה בחיוך מבוייש מעט "קשה לי להתאמן. אין לי הרבה זמן פנוי."
רוג' נתקף בצורך עז להתנצל בשם כל בני האדם על שהם מתים כל כך הרבה, היא באמת נראתה מותשת. עיגולים סגולים, עמוקים מוסתרים ברישול בצללית ירוקה וקונסילר.
השקט ששרר אחר דבריה האחרונים הפך ללא נוח מהר מאוד, בלי עבר משותף השתיקה לא יכלה להתמלא בתחושה ידידותית מבוססת היכרות.
הרב"ט נע במקומו באי שקט ועיניו חמקו מהדמות הרזה שישבה לצידו, חוקרות במקום את סביבתו. באופן מוזר הוא עדיין היה באותו מקום (לעזאזל הוא אפילו ישב עדיין בתוך חלקת חול רטובה מדם), ההבדל היחיד והיה זה אכן הבדל משמעותי היה השקט.
לא, שקט אינה המילה הנכונה, קפיאה מתארת את המצב הזה הרבה יותר טוב. כדורים נעצרו באוויר באמצע מסעם הקטלני, חיילים בפה פעורי נשארו באמצע מרוצתם ומפצעי הגוססים לא ירד דם.
"את שולטת בזמן?" מלמל בפליאה (מי יודע, מוות בהחלט לא תאמה שום ציפיה. רוג' ציפה לזקן מקומט בגלימה שחורה ובמקום זה קיבל בלונדינית מחומצנת בג'ינס קצר, גופיה של להקת בנים שהוא לא זיהה וסניקרס, עד כמה שהוא יודע היא יכולה גם לנסוע בזמן בתא טלפון), מוות צחקקה ונופפה בידיה. "לא, לא אנחנו מחוץ לזרם הזמן. תחשוב על זה כמו פיתול עזוב של נהר. אנחנו מתבוססים בזמן עד גובה ברכינו אבל אין את כוח הנהר שיזרים אותנו הלאה אז אנחנו נשארים באותה שניה."
היא נאנחה בקוצר רוח שראתה את המבט המזוגג שעלה על פניו של הרב"ט "זה באמת לא כל כך מסובך. אתה יודע מה זה פיתול עזוב?"
רוג' הנהן בחוסר ביטחון, גאוגרפיה מעולם לא הייתה אחד המקצועות החזקים שלו והוא זכר רק במעורפל את המורה המזדקנת שלו מהחטיבה מסבירה על שינויי נתבי זרימה בנהרות, בזמנו כמובן לא ידע שמוות היא פטפטנית ושהזמן כפי הנראה מתנהג בהתאם לחוקים גאוגרפים והרשה לעצמו להעביר את שיעורים אלה בבהייה בנקודה לא מוחלטת בקיר והעברת פתקים.
מוות הטתה את ראשה הצידה ולעסה בהרהור את המסטיק שלה, מתלבטת אם לבזבז נשימה על הסבר או להסתפק בהנהון המהוסס. הנהון החליטה אחרי מעט מחשבה, בכל אופן יהיה לו את הנצח לחקור על מושגים הגאוגרפים ואילו הזמן בפיתול שלהם מתחיל להגמר.
"אתה צריך להבין שהזמן מתנהג כמו נהר גדול, הכל זורם ליעד. שאני מגיעה אני יוצרת סטיה בנהר כי אני משנה את היעד, העתיד שאליו הכל זורם מתחלף בשביל שלא יכלול את האדם שבאתי לאסוף."
היא עצרה לקחת נשימה לפני שהמשיכה בשטף דבריה "הסטיה משאירה אחריה עיקול של זמן שמנותק מהנהר ובו הזמן עומד. אנחנו נמצאים בעיקול כזה עכשיו ובגלל זה הכל קפוא. אתה ואני, טוב אנחנו לא חלק מהזמן בדיוק, למתים יש זמן אחר. זה מקל על הלחץ בעולם הבא וגם ככה בדלפקי הקבלה ובמודיעין יש תורים של שעות."
המת הטרי תהה במין צורה מופשטת כזו איזה מודיעין יכול להיות בגן עדן, האוטובוסים הבאים להיכל הקדוש (היה מקום כזה נכון? הוא לא היה בטוח. גם בלימודי דת הוא לא הצטיין), הפעילות הבאות בהתרגלות לחיים אחרי המוות, האטרקציה היחודית האחרונה גן החיות הנכחדות? מודיעין בגן עדן החליט אחרי מעט מחשבה, הוא נושא רחב שהוא יוותר על מחקרו כרגע.
מוות ניפחה בלון ורד ופוצצה אותו במיומנות "לא יודעת, אני מגיעה עד לדלפקים לא נכנסת פנימה."
היא הביטה למעלה וקימטה את מצחה בדאגה "נגמר לנו הזמן," מלמלה לאף אחד מסויים. או לפחות רוג' קיווה שזה מה שעשתה כי אם דיברה אליו הוא ידרש מטעם הנימוס לענות, והמוח שלו עדיין לא האיץ מספיק כדי לעקוב אחרי הליך המחשבה הפכפך של מוות (לא שהוא האמין שזה יקרא בזמן הקרוב, או בכלל).
הוא נשף באנחת הקלה את האוויר שכלל לא ידע שכלא בראותיו כשמוות המשיכה בלי לעצור לשמוע את דעתו "כדי שנזוז, החלל הבין זמני הוא לא המקום שבו הייתי בוחרת לצאת לחופשה."
היא נעמדה באוויר, בעצם נעמדה כנראה היה פועל פשוט מדי מכדי לתאר את התנועה הכמעט נוזלית של גופה. היא לא התרוממה בעזרת שימוש בשרירים, גידים ושלד היא נמתחה כלפי מעלה כאילו זרמה לכיוון השמיים.
בטלטול ראש חד שנועד לנקות את הטשטוש שעירפל את מחשבותיו (זה לא ממש עבד), רוג' עשה כדוגמתה של הנערה ונעמד בזהירות על רגליו.
ברכיו רעדו מעט לפני שהתייצבו אבל הוא עדיין התייחס אל זה כניצחון. רעד קל מותר בהתחשב בזה שהוא מת. אלוהים הוא מת, איזה מחשבה מוזרה. "הדלת במעלה הגבעה הבאה" מוות הצביעה בכיוון הכללי של גבעה נמוכה שהתנשאה במרחק כמה עשרות מטרים.
החייל התאכזב מעט, הגבעה הייתה חסרת כל ייחוד. סתם עוד אחת מגבעות החול הנמוכות שאיפיינו את חבל ארץ שכוח האל שבו נלחם בחודשים האחרונים.
מוות, עיוורת לדילמה השטחית של הרב"ט (טוב, היא יותר עצמה עיניים בכוונה תחילה) התחילה לצעוד לכיוון שאליו הצביעה, כפות רגליה מלטפות את ראשם של העשבים השוטים שנימרו את אדמת החול.
לרוג' שעקב אחריה בעירוב מוזר של חוסר רצון והתרגשות, לא היה כזה מזל ומגפי הצבא הכבדות שלרגליו שקעו בחול ושרוכיהם ניתפסו בשיניהם של העשבים והכשילו אותו, בדיוק כמו שעשו בחייו.
אחרי צעדה לא ארוכה מדי מוות נעצרה בפתאומיות, ממש על קו התפר בין הכתף לראש הגבעה והסתובבה לרוג' שהמשיך לצעוד בסירבול מסויים אחריה.
הוא לא שם לב שעצרה עד שניקתה את גרונה בקול רם ואז נעצר לצידה בהבעה מתנצלת "רגיל ללכת עם הראש בקרקע, קל יותר להתקדם שאתה לא רואה את הפסיכי עם הרובה שמכוון אליך" משך בכתפיו.
מוות הנידה בראשה בשעשוע, לעיתים בני אדם התנהגו בצורה כו תמוהה. לקבור את הראש בחול כמו בת יענה לא יעצור את קליע העופרת שמאיץ במסלולו הקטלני או את בואה. ולכן כל התועלת היא תחושת ביטחון מזוייפת ואולי הגנה מסויימת מלהט השמש. "אוקי…בכל אופן, הדלת פה." רוג' הביט מסביב אבל לא ראה שום סימן לדלת או שער, אפילו למאורת ארנב לא היה זכר "היא לא."
מוות הרימה גבה ונעצה בו מבט חודר "אני עומדת לידה" היא בעטה קלות באוויר לצידה אבל במקום השקט המצופה שבועטים באוויר אכן נשמע מעין צליל נקישה חלול כמו זה של עץ או טוב… דלת.
הדלת החלה להופיע כמו כתם דיו על מים, המרקם המחוספס מעט של עץ אורן כהה מתפשט מהמקום בו הנערה פגעה "חשבתי שהיא תהיה עשויה משיש לבן או משהו דומה. לא מעץ." מלמל מתחת לאפו אחרי שהדלת הופיעה במלואה.
"הו. היא הייתה משיש אבל החלטנו להתקדם עם הזמנים. ניסנו זכוכית אבל היא נשברה כל הזמן ויש מספר מוגבל של זגגים כל שנה אז התפשרנו על עץ אורן בעיצוב חדשני. לפחות זה איך קרא לו האדריכל שבחר אותו."
רוג' גירד את מצחו בבלבול, הם (ואם כבר מדברים על זה מי בדיוק אלה הם?) הזמינו אדריכל? איך נשמעה הצעת העבודה? סליחה, אתה מוכן בבקשה לקפוץ מגג בניין? אנחנו צריכים מישהו שיבחר את העיצוב לגן עדן ואתה נמצאת מתאים, בהצלחה ונפגש בעולם הבא.
מוות השעינה את כתפה על המשקוף החיצוני של הדלת ושילבה את זרועותיה על חזה "הם אלו הכרובים שמאיישים את דלפקי הקבלה. חבר'ה נחמדים, תמיד מוכנים לתת לי כוס קפה חמה לדרך. אתה צריך ללכת עכשיו, הזמן התייבש כמעט לחלוטין ואמרתי כבר אני לא ממליצה על החלל הבין-זמני לפרישה מוקדמת."
הרב"ט צעד באיטיות לכיוון הדלת שנפתחה באיוושת אוויר חלשה שהתקרב. הוא נעצר על מפתן הדלת, רגל אחת על החול ורגל אחת על רצפת השיש הממורקת והסתובב להביט בפעם האחרונה בשדה הקרב.
האור הלבן והחמים קרן מהמסדרון הארוך שאליו נפתחה הדלת והאיר את גופו מאחור כמו הילה "להתראות, היה נחמד להכיר." נופף בחוסר ביטחון למוות שעדיין עמדה באותו מקום, לצד הדלת.
היא חייכה לעצמה והפנתה את ראשה להביט בגבו עטוי מדי החאקי מתרחק במורד המסדרון "נוח על משכבך בשלום," איחלה בשקט ואז נעלמה.
סביב הדלת שדה הקרב החל להתפוגג, חוזר אט אט למצב ההתחלתי של כל הבריאה, כלום. אין.
תגובות (2)
וואו… סיפור מצויחן
מצויין