-סולאס- (פרק 2)

החיילים עלו על הסירה והתקדמו לעברינו.
" אתה! " אמר אחד החיילים והצביע על אבא.
"אתה רוברט אירווין?" שאל החייל.
שני החיילים האחרים עמדו מאחוריו, אז הבנתי שהוא הפקד שלהם.
אבא דיבר בקול יציב למדי, אבל ידעתי שהוא פחד.
"זה אני" הוא אמר.
"שלחנו אליך כמה פעמים כבר צו גיוס, ואתה לא באת ללשכה, צר לי אדוני, אבל אתה חייב להתגייס, או שתאסר." רעם עליו החייל.
"תנו לי רק להביא את הילדים לפאלסי, ואני מבטיח לחזור לאוניקס להתגייס" אבא אמר.
החייל הביט בנו, ואז אמר "החיילים שלי כבר יטפלו בילדים, אתה בא איתי."
הוא הביט בדאגלס ושאל אותו "בן כמה אתה ילד?"
"18, אדוני" דאגלס ענה.
"אתה מצטרף לאביך, מה שמך?"
"דאגלס אירווין, אדוני"
"אוקיי, חיילים, כחו את הילדים אל בית היתומים בפאלסי." המפקד אמר.
"בית יתומים?" התפרץ קנדל. "אני לא מתכוון ללכת לבית יתומים, תעזבו את אבא שלי ואחי!"
הוא התקרב למפקד.
המפקד ניסה להשאר רגוע "ילד, יש מלחמה, אנחנו חייבים לגייס את כל מי שנוכל, אתה תחזור לאביך כשתגמר המלחמה."
"לא, אני לא מוכן להשאר בבית יתומים מסריח" ירק קנדל, אוף הוא כזה עקשן.
החיילים הובילו אותי לסירה שלהם, וחיכו שקנדל יבוא.
"הסירה שלך מחכה ילד, תלך" אמר המפקד.
"אני לא זז מכאן" אמר קנדל ושילב ידיו.
עכשיו המפקד כבר איבד את הסבלנות והחל לאיים "אני אצטרך לעשות את זה בכוח, ואני לא רוצה."
קנדל גיחך בחוצפה, אוח, אני שונא אותו, שיבוא כבר ונגמור את הסיפור.
לא שרציתי שאבא ודאגלס ילכו, ממש לא, אבל אין ברירה, וקנדל רק מסבך אותנו.
קנדל צעק אלי "ככה אתה מוותר על המשפחה שלך סולי? מה הפלא? אפילו על אמא וויתרת!"
עצרתי את הדמעה שעמדה בעיני, ואמרתי "קנדל, מספיק כבר עם זה, דיי כבר לסבך כל דבר, דיי!"
אבא החל להתערב "קנדל, אני מבטיח לחזור אליך, המלחמה תגמר בקרוב" ידעתי שהוא משקר, המלחמה רק החלה.
וגם קנדל ידע "אבא, אתה לא צריך להעמיד פנים שהכל בסדר, כי הכל לא, אבל אני לא מוכן שתלכו"
דאגלס נשבר והתקרב אל קנדל "בגללך בסוף אתה וסולאס תגורו ברחוב עד שנחזור, לך זה מגיע, אבל לסולאס? למה אתה מסבך גם אותו? תלך כבר לסירה וזהו, תהיה בבית יתומים איזה חודש, מה קרה? אתה כל כך מפונק?"
"אז תנו לי לבוא איתכם להלחם" אמר קנדל לבסוף.
"מה?" אמרנו כולנו ביחד.
"מה ששמעתם, אם כבר יש מלחמה, אז אני לא מתכוון לשבת בבית יתומים מחורבן ולא לעשות כלום, תנו לי להתגייס ולעזור" אמר קנדל בהחלטיות"
"המממ… אני לא יודע, בן כמה אתה?" שאל המפקד המופתע.
"17" הוא שיקר, הוא עוד לא בן 17, אבל אף אחד לא אמר מילה.
המפקד הביט בשני החיילים, ואז אמר "אני מניח שאין בעיה, קנדל, נכון?"
"זה שמי" אמר קנדל.
"אוקיי, אז שלושתיכם תבואו איתי, ואתה-" הוא הצביע עלי "אתה קטן מידיי להתגייס, ואתה תלך עם החיילים לבית היתומים."
"כן אדוני" אמרתי.
ואז דאגלס אמר "תשמור על עצמך סול,"
"גם אתה על עצמך" צעקתי.
השירה כבר החלה לשוט.
אבא צעק "אנחנו נחזור, אל תדאג"
התרחקנו עוד קצת, ואז שמעתי את קנדל אומר "אני מצטער שפגעתי בך כל כך".
רגע, למה הוא אומר את זה? יכול להיות שהוא פוחד שלא יחזור?
ואז זה היכה בי, נשארתי לבד, אני לבד עכשיו, וגם המזוודות בסירה שלנו, אני לבד בלי כלום.
מתי אני אראה שוב את הבית? את הקבר של אמא, את אבא, את דאגלס, את קנדל.
המשכנו לשוט עד שהיינו ממש קרובים לפאלסי.
קנדל ביקש ממני היום סליחה…