-סולאס- (פרק 1)

כשהתעוררתי השמש היתה כבר כמעט באמצע השמיים, עדיין היינו בהפלגה.
הבטתי בשעון וראיתי שהשעה 12:43, כבר צהריים.
קנדל הוא הראשון ששם לב שהתעוררתי, הוא הביט בי בזילזול ואמר "אני רואה שהיפהפיה הנרדמת כבר התעוררה."
עד לפני שנתיים עוד הייתי נפגע ממנו, אבל כבר התרגלתי, קנדל תמיד ככה.
אבל אני יודע שהוא לא עושה את זה משנאה או רוע, ככה דאגלס אומר לי תמיד.
זה בגלל שאני הרגתי את אמא…
טוב, לא בדיוק הרגתי, אבל היא מתה בלידה שלי, וקנדל תמיד אומר שזה בגללי.
כאילו שאני בחרתי להיוולד…
התעלמתי כרגיל מקנדל, ופניתי לאבא "מתי אנחנו מגיעים לפאלסי?".
אבא חשב לרגע ואמר "מחר בבוקר, אתה רעב?"
הנהנתי, ואבא הושיט יד לתיק קטן והוציא לי משם סנדוויץ' ובקבוק מים.
התישבתי לידו והתחלתי לאכול.
"אבא, למה אנחנו הולכים לפאלסי?"
"אני אספר בפעם אחרת, בינתיים אתה לא צריך לדעת"
תמיד הוא אומר דברים כאלה.
"אבא, אוניקס הוא המקום שגדלתי בו, מגיע לי לדעת"
אבא הביט בי לרגע, ואז פנה בחזרה אל ההגה. הוא התעלם ממני.
"אני כבר בן 14 וחצי, אני מספיק גדול."
"זה עדיין צעיר סולאס"
"אבל אבא, מה אם יקרה משהו באוניקס? מה אם יהרס לנו הבית? או הקבר של אמא?"
המילה האחרונה הקפיצה את אבא, היה אסור לנו אפילו להזכיר את המילה אמא לידו, במיוחד לי.
"מספיק כבר לשאול שאלות סולאס, תלמד שלא תמיד אתה צריך לדעת הכל" צעק אבא, ממש צעק.
השפלתי את מבטי והתכוננתי למכה שאני הולך לחטוף, אבל במקום זה, אבא התיישב וסינן בשקט "יש מלחמה, היא כבר הגיעה לאוניקס, אבל לפאלסי יש עוגד זמן להתכונן."
מלחמה? למה לא אמרו לי שום דבר?
דאגלס בא ואמר לי "הי סול, רוצה לדוג איתי?"
דאגלס היה מעולה בדיג, למען האמת, הוא היה מעולה בהכל, לפחות ככה הבנתי.
בבית הספר שלו הוא היה הקפטן של נבחרת הכדורסל, וכמעט תמיד היה תפקיד ראשי במגמת תיאטרון.
הוא גם היה זה שבישל בבית, וגם הוא תמיד שמר עלי והגן עלי.
דאגלס היה האח הבכור, הוא היה כבר בן 18, והוא סיים את בית הספר שנה שעברה.
קנדל היה בן 16 וחצי, כשאמא מתה, שזה גם כשנולדתי, הוא היה בן שנתיים, הוא מתגעגע לאמא מאוד.
בגלל זה הוא מאשים אותי, הוא מבין שזה לא בחירה שלי, אבל הוא מנסה להוציא את זה על מישהו.
קנדל, לעומת דאגלס, היה עצבני ורוטן כל הזמן, ותמיד היה ציני.
הלכתי עם דאגלס לדוג, הוא הכין לי את החכה והראה לי איך להניח במים ולתפוס דג.
חיכינו עד שיתפסו דגים, והוא אמר לי "אתה לפעמים צריך למתן את הסקרנות, אפילו אם ממש בא לך לדעת."
"אוקיי דאג, אני מצטער" אמרתי בשקט.
ואז הוא נתן לי מכה קטנה בכתף ואמר "ואם ממש דחוף לך לדעת, אתה תמיד יכול לשאול אותי." והוא קרץ לי.
המשכנו לדוג, ולפתע שמענו קול רועם של תותחים, הבטנו לכיוון הקול וראינו סירת צבא, ובה חיילים.
הם התקרבו אלינו, ודאגלס תפס בידי ואמר "סול, רוץ לאבא."
"מה? למה?" שאלתי בפחד.
"פשוט רוץ!" הוא אמר ודחף אותי.
עשיתי כדבריו, ורצתי לאבא, ואמרתי לו "אבא באים לכאן חיילים"