סוד הילדים – חלק 1 או פרק 1

הדמות – ילד חסר בית.
המקום – על גדותיו של נהר מזוהם.
זמן – עם תחילת הקיץ.
~~
בלס ישב על גדות הנהר השוצף. הפסולת הרעילה הגיעה עד לרגליו היחפות והפצועות מההליכה בדרכים בלי נעליים. השיער החום – ג'ינג'י שלו, מעט בהיר מהרגיל, הסתלסל מהלחות וכיסה את פניו הקטנות והבהירות, שהסתירו כל כך הרבה כאב.
הוא רעד; גם מהקור הנורא שאפיין את תחילת הקיץ הסקוטי, וגם המפחד, מהחשש הנורא וכאב.
זה לא היה כאב רגיל, כאב נורא כל כך זה היה. ייסורים של ממש.
הוא ישב ליד הארמון כבר שעות על גבי שעות בלי לזוז, אפילו החבורה לא הצליחה להזיז אותו ממקומו, ובדרך כלל היא הייתה יכולה לעשות הכול.
הפדח אכל אותו מבפנים, כמו חומצה. הוא חילחל לנשמתו פעם אחת ומאז הוא מעכל אותה באיטיות, מלווה בייסורי תופת. אם היה לו מצב רוח לבדיחות הוא היה מודיע ברצינות שאם היו מציעים לגם לסבול את הכאב של הפחד הנורא הזה – אל תסכימו, אבל לא היה לו מצב רוח לבדיחות. אפילו לא לבדיחות אל – תסכימו.
היה לו קשה להודות בכך, אבל הוא פחד מחבריו. פחד ממה שיחשבו כשיספר להם. ועוד יותר הוא פחד ממה שיגידו, והכי גדול היה הפחד שינטשו אותו. את הסוד שלהם אסור היה לו לגלות, לאף אחד מהם.
לא להיילי היפה שמצאה אותו כשהיה בן חמש ועזרה לו להשאר בחיים עשר שנים, עם השיער בלונדיני החלק שלו שבדרך כלל דיגדג אותו ועם הקול הצפצפני מעט יותר מדי,
וגם לא לניית'ן, עם הקול הנמוך שלו ועם רעמת השיער הג'ינג'י שלו, שנפלה על פניו והשוותה לו מראה של ראפר קשוח.
גם לשלישיה הוא לא היה יכול לספר, לא לאמור הרגזן שהאמין שהוא יכול לפרוץ כל דבר, ולא לאיימי ואסמי שהיו עדינות כל כך והיו מתעלפות ברגע שהיה מספר להן.
הוא לא היה יכול לספר לאותם אנשים שהיו החברים הכי קרובים שלו, שעזרו לו להשאר בחיים.
החומצה המשיכה לעכל אותו רגע אחר רגע, כמו באותם ימים רעים. הוא מעולם לא שיתף אותם, אבל המחשבה לשתף אותם שכנה במוחו כל רגע ורגע. הוא כבר לא היה יכול לסבול את החומצה שמעכלת אותו מבפנים.
"היילי, ניית'ן, אסמ-" הוא התחיל לצעוק, אבל הוא שהתפן. כמו תמיד, הוא פחד פחד פחד לספר להם, פחד ממה שיעשו לו. הוא שמע את הקול החורקני והנשיפות האיטיות שלו, ורעד. הוא הקפיץ מספר מטיילים שישבו להם על גג היאכטה שלהם, שעגנה לא רחוק ממנו – על גדותיו של קאלידון קאנל – לא רחוק מאצבעותיו הצורבות.
מרחוק נשמעו הצעדים המהירים והקלילים של החבורה, שבלס היה יכול לזהות מכל מקום.
היילי, ניית'ן, אסמי ואמור באו, איימי לא.
הם באו, רגליהם מתופפות על העשב הרטוב שהיה תחת רגליהם.
הם עמדו לידו, ואף אחד לא דיבר. הוא שתקו, כמו תמיד שברגעים בהם הוא נראה כאילו הוא דומם, בלי לדבר, בלי לחשוב, כאילו הוא כבר מת מהכאבים שלו. אבל כשהוא מצמץ קולה של אסמי הקפיץ אותו מהמקום, גורם לו לחבוט את המרפקו באדמה.
"מה קרה, בלסי קלסי?" היא קינתה אותו בכינוי בו היילי הייתה קוראת לו כשהוא עדיין היה פצפון.
"נו, בלס, מה קורה איתך, אחי?" שאל ניית'ן, גורם לבלס להתנער ממקומו ולקום במהירות. הוא עמד, רגליו מתלוננות בקול רם כל כך בראשו עד שפחד שהחברים ישמעו אותן.
הוא לא ידע למי מהם לספר – מישהו שיאמין לו ושלא יברח.
הוא שלל מיד את איימי, אמור ואסמי שלא שמרו סוד מאז שהן עצמן היו בנות שש. עד מהרה הוא שלל את כולם, הם לא יבינו. הוא המשיך לסבול, הוא גם ידע שימשיך לסבול. עוד זמן רב, הוא היה בטוח בכך.