סודות של העבר-פרק 9 חלק ג

לקח לה כמה דקות להתרגל לחושך ולסירחון שבמרתף, הרי לא היתה שם כבר הרבה זמן. היא התקדמה לכיון שבו היא ואמה ניקו במהלך החופש. היו שם הרבה מדפים ודברים ישנים שכבר התחילו להתפורר. היא התקדמה לעבר מדף נמוך ושלפה משם תיבה בינונית. הצבע היה ישן ודהוי, אבל עדיין היו בו כתמים של צבע חום וקצת אפור.
היא פתחה את התיבה בזהירות – שמא יקפצו עליה חרקים או משהו – והניחה אותה בעדינות על הריצפה. סוזן הוציאה לאט לאט את השמלות מהתיבה וניערה מהם את האבק. הן היו יפיפיות, כל אחת מהן. היא החזירה אותן לתיבה ועלתה חזרה למעלה.
"סוזן מצאת אותם?" שאל קול נשי. זאת היתה אמא שלה." את רוצה לאכול? ארוחת הערב מוכנה" אמרה והופיעה בסלון עם צלחת מלאה באוכל. "כן תודה אמא" אמרה סוזן והתיישבה בשולחן לאכול. סוזן הראתה את התיבה לאמא שלה והיא אמרה לה שהיא תוכל לכבס את כולם ולייבש אותם עד מחר.
" תודה אמא, את גדולה" אמרה וחיבקה את אמה.
" כן טוב, עכשו את צריכה ללכת לישון." מולי נישקה קלות את ראשה של סוזן. סוזן עלתה לחדרה ונשכבה במיטתה.זה היה יום ארוך ומתיש במקצת, אבל גם מהנה. היא הקשיבה לשריקתה האחרונה של הרוח ולציוץ הציפורים ונרדמה.

"הי בנות, הבאתי את התלבושות. מכובסות ונקיות. אני מקווה שתאהבו אותן." אמא של סוזן הביאה לה את התיבה עם התלבושות בבוקר. היא פתחה את התיבה והתחילה להוציא את השמלות. קריאת תדהמה עברה בין הבנות וכל אחת לקחה שמלה לפי הטעם שלה.
" וואו תראו את השמלות. מהמם…"
" תראו את השמלה הסגולה… "
" הכחולה יפה יותר…."
" הי הי בנות," אמרה סוזן והשתיקה את ההמולה. "אנחנו צריכות להראות למורה את התלבושות, כדי שתגיד לנו מה היא חושבת ." כל הבנות הינהנו בהסכמה. לסוזן אף פעם לא היתה בעיה עם הבנות, אפילו לא עם הבנים. כולם אהבו אותה והסכימו עם מה שהיא אמרה. היא תמיד עזרה לאנשים ועודדה אותם כשהיו עצובים. עכשו היא הסתכלה על חברותיה וראתה את המבט שעל עיניהם. הם סמכו עליה בתור המנהיגה שלהם להרבה דברים. היא הרימה את ראשה וזקפה אותו בחשיבות. היא לא תאכזב אותן.

" הצבע לא אחיד, אבל הסגנון דומה. בסדר אני מאשרת" אמרה המורה מיכל. כולן קפצו מהתרגשות. מחר הוא היום הגדול והיום הם הקדישו את כל שעות הלימודים כדי להכין את מה שדרוש.
" אוקי, יש לנו תלבושות? "
"יש "
"קישוטים? "
"מוכנים "
"שלטים? "
"שלטים? למה צריך שלטים? " צעק אחד התלמידים.
" כדי שאנשים ידעו איך להגיע לכאן, אחרת איך הם ידעו שיש מיני בית קפה בכיתה ח'1 ?"
" אתה צודק, אני יכין" אמר תלמיד אחר ופנה לדרכו.
סוזן פילסה לה דרך בין המוני התלמידים המסתובבים במסדרונות והגיע למסדרון ריק.היא נשמה לרווחה והתיישבה בכבדות על הרצפה.
" גם את הגעת לכאן בשביל קצת שקט" אמר גייק שיצא מהצללים. הוא נשען על הקיר וזרועותיו שלובות. סוזן
אפילו לא שמה לב שהוא היה שם.
"כן, אני לא יכולה לשמוע את עצמי בכל הרעש הזה, אז החלטתי לברוח קצת " צחקה סוזן. גייק התקדם לעברה והתיישב לידה. סוזן יכלה לשמוע את נשימותיו ואת דפיקות ליבו. "אז מה התרוץ שלך להיות פה? " שאלה בציניות. "אני, " אמר גייק והצביע על עצמו בתמימות " סתם החלטתי לברוח. אני צריך להיות בצוות
התחזוקה- מוודה שהכל בסדר ושיש הכל, ועם משהו חסר אז להביא וכאלה… את יודעת. אבל נראה שכבר יש הכל ויש מספיק אנשים שיעזרו אז הלכתי." אמר גייק. הוא נראה מוטרד משום מה . היא גחנה מעליו והסתכלה ישר בעיניו. הוא התחיל להסמיק והסיט את מבטו. "מה.. מה את רוצה? אמרתי משהו לא בסדר? "שאל.
" לא כלום, "ענתה סוזן "סתם רציתי להסתכל עלייך מקרוב." היא חזרה להתיישב במקומה והסתכלה לעבר השמיים. היום היה שמשי מאוד. מזל שזכרתי להביא איתי מהבית את הכובע הפרחוני שלי.
"תגידי את חושבת ש- " התחיל גייק לומר אך השתתק כאשר שמע את המורה צועקת " תלמידים אתם משוחררים ללכת הביתה".
"סוזן , שמעת מה המורה אמרה? " שאל גייק והסתובב לעברה. " הזמן נגמ- " הוא ראה שסוזן נרדמה. הוא הלך לכיתה, לקח את התיק שלו ושל סוזן וחזר למקום שבו השאיר אותה. "סוזן,סוזן קומי " הוא ניער קלות את כתפה.
"מה? נרדמתי רק לדקה באמת.. אה, זה אתה גייק. הבהלת אותי" אמרה סוזן וקמה על רגליה. גייק זרק לעברה את התיק שלה והכובע. " את מתכוונת ללכת הביתה או שאת עושה לילה לבן בבית הספר?" שאל גייק בציניות.
"הא? אה כן, טוב כדאי שנזוז אם אנחנו לא רוצים שינעלו עלינו את בית הספר" אמרה סוזן.
הם יצאו מהמסדרון ופנו לעבר המדרגות. השמש היתה חזקה וסינורה את שניהם." למה שלא תחבשי את הכובע שלך? " אמר גייק " ותחייכי קצת, את נראית עצובה."
" מה? ככה." אמרה סוזן. היא לא הבינה בשביל מה הוא רוצה שהיא תעשה את זה.
" כן בדיוק מה שחשבתי. זאת היא " מילמל גייק ופנה לרדת במדרגות.
"רגע אחד, חכה. מה אמרת?" קראה אחריו סוזן. היא לא הבינה מה הולך פה, אבל היא רצתה תשובות.
"אמרתי חכה! " צעקה סוזן.
הוא נעצר בתחתית המדרגות והניח לסוזן להגיע עליו.
" מה? " שאל בתמימות.
"בשביל מה רצית לראות אותי עם הכובע והחיוך? ולמה התכוונת שכאמרת 'זאת היא' אני מה? " אמרה סוזן והתנשפה מאמץ להגיע עליו.
"את באמת רוצה לדעת? " שאל גייק. הוא ראה נבוך, כאילו משהו גורם לו לאי נוחות. משהו בסוזן.
"כן. אני רוצה לדעת מה קורה פה" אמרה סוזן בנחישות. עכשו הם כבר עמדו ליד בלוקרים שבקומה הראשונה." היה לי חלום במשך החופש. לא ראיתי את הפנים שלה אבל היא חייכה וחבשה כובע פרחים כמו שלך" אמר גייק. עכשו הוא כבר היה אדום כולו, כאילו הוא סובל מחום של 40 מעלות." אחרי זה החלום השתנה" המשיך גייק " את רוצה לדעת מה היה בהמשך, סוזן? " היא לא ממש ידעה אם כן או לא, אבל היתה חייבת לדעת מה עובר על גייק. "כן " אמרה.
"אוקי "אמר והתקדם לעברה.
רוח. ציוצי ציפורים. שמש באמצע שקיעתה. ילדים הולכים הביתה .גייק הצמיד את סוזן לקיר הלוקרים ושפתיו מוצמדות לשלה.
זו היתה נשיקה קצרה אבל כסוזן התנתקה ממנו, היא התנשפה קלות. היא בהחלט לא ציפתה לזה. היא לא ידעה מה להגיד לו. היא אפילו לא ידעה מה לחשוב.
"מצטער, לא יכולתי לחכות. רציתי לעשות את זה כבר הרבה זמן" אמר. כשהסתכל על סוזן ראה שהיא משותקת." את בסדר? אני מצטער אם-" אבל הוא לא הספיק לסיים כי סוזן כרכה את זרועותיה סביב צווארו ונישקה אותו. הוא הופתע תחילה אבל אחר כך זרם וכרך את זרועותיו סביב מותניה. כשהתנתקו, סוזן השמיעה שוב קול התנשפות קל גייק צחק חרישית. " אני אוהב את הקול הקטן הזה שאת משמיעה" אמר וחיבק אותה. היא שמעה את הקצב המהיר של פעימות ליבו, וניחשה שהוא גם שומע את קצב פעימות ליבה.
"אני שמחה על כך," צחקה סוזן" אבל אנחנו באמת צריכים לצאת מבית הספר, לפני שינעלו עלינו."
הם יצאו החוצה והתקדמו לביתם. שררה ביניהם שתיקה מביכה. שכל פעם שמבטיהם הצתלבו, הם מיהרו להסיט את מבטם. כשהתקרבו לביתה של סוזן היא אמרה " טוב אז אני הולכת הביתה . אז ניפגש מחר." היא הסתכלה עליו ונזכרה ברגע שבו התנשקו. סומק שב והציף את לחייה . היא חיכתה שיגיד משהו. "טוב אז, ניפגש מחר." אמר ופנה לדרכו.
היא נכנסה לביתה ועלתה במהירות לחדרה. היא קפצה על מיטתה וקברה את ראשה בכרית. זה בהחלט יום מלא הפתעות משמחות.