סודות של העבר-פרק 8 חלק ג

היא התעוררה כשהיא חבוקה בזרועותיו של גייק, שישן גם הוא. משום מה היא לא הרגישה משונה בתנוחה הזו, והחליטה להישאר עוד קצת בזרועותיו. היא הסתכלה על השעון שבחדרה וראתה שהשעה עשר.לפני שנרדמה השעה היתה עשרה לתשע.
אמא בטח היתה פה וראתה אותנו יושנים ביחד, חשבה סוזן ופניה הוצפו סומק עז.היא הבינה זאת עכשו –
הם י-ו-ש-נ-י-ם ב-י-ח-ד, ויותר מזה הם מחובקים. היא ניערה בזהירות את זרועותיו של גייק מעליה והעירה אותו בזהירות.
" גייק, גייק קום. אם תמשיך לישון ככה יתפס לך הצוואר " אמרה סוזן וטפכה קלות על צידי גופו. הוא עיפעף בעיניו ושאל "מה.. איפה אני? " כשעיניו התמקדו בסוזן, הוא נזכר באירועי לילה שעבר.
" אני ..אני מצטער עם גרמתי לך למבוכה.. לא התכוונתי, פשוט.. " סוזן חשבה שהצורה שבה הוא מגמגם גורמת לו להיות יותר חמוד.
"זה בסדר. למען האמת אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשו, אחרי מה שקרה. בכל אופן, השעה מאוחרת עכשו, אז אמא שלי בטח יידעה את אמא שלך שאתה אצלי, וכל השאר.. " אמרה סוזן . " מאוחר מידי לשאול אם אתה רוצה לשתות או לאכול משהו, לא? " היא התחילה לצחקק והצליחה להוציא מגייק חיוך קטן.
" אני משאר שזה אומר שאני נשאר לישון כאן, נכון? " אמר גייק והתמתח בעליזות. זו היתה הפעם השנייה שהוא נשאר לישון אצלה – טכנית זו היתה הפעם השלישית.
" אני הולכת להביא את המזרון. אתה יכול לחכות פה " . היא פתחה את דלת חדרה. הבית היה חשוך אז היא שיערה שהוריה כבר הלכו לישון. היא ירדה בשקט במדרגות, משתדלת שלא להרעיש, פתחה את דלת הארון בו איכסנו את המזרונים, לקחה אחד וסגרת את הדלת.
היא עמדה לחזור לחדרה, כשראתה את הצללית השחורה חומקת במהירות לתוך דלת המרתף. כשנעלמה הצללית, היא הרגישה מין קור מוזר מתפשט ברחבי הבית. היא רעדה וחשבה האם היא צריכה ללכת בעקבותיה, אחרי הכל זה הבית שלי, חשבה סוזן. היא כבר היתה עם חצי רגל קדימה כששמעה את קריאתו של גייק "סוזן ? הכל בסדר?" הוא נשמע מודאג והיא החליטה שהיא לא יכולה לעזוב אותו. היא לא יכולה לעקוב אחריה כשהוא בבית.
היא הרימה את המזרון, הסתובבה לעבר חדרה ותוך כדי הליכה קראה " כן, סליחה שלקח לי כל כך הרבה זמן ". סוזן הניחה את המזרון בריצפה ועלתה למיטתה. היא זרקה לעבר גייק כרית ושמיכה, נשכבה על צידה והסתכלה לעברו.
"מה איתך? " שאל " לא יהיה לך קר בלילה? הוא הפנה את פניו לכיוונה.
" אל תדאג, אני יהיה בסדר. את האורח כאן, לא? איזה מין מארחת אני אם האורחים שלי יוצאים חולים? " שאלה סוזן. היא פיהקה פיהוק גדול, מילמלה לעברו " לילה טוב " ונשכבה לישון.
גייק חשד שמשהו לא קשורה, אבל אם סוזן לא רוצה לדבר איתו על זה, אז הוא לא יחקור אותה
הוא עצם את עיניו ונרדם בזמן שהרוח נשבה בפראות בחוץ, מכסה את צעקותיה של מלודיה, הנעולה בתיבה המכושפת, נעולה במנעולי הזמן.

"כמה זמן את עוד מתכוונת לצעוק? " שאלה הצללית והתיישבה לפני התיבה. היא ישבה שם כבר שעות. פעם קמה ופעם מתיישבת, שוב ושוב.
" עד שהמצא מנוחה ועד שתעזבי אותי בשקט " אמרה מלודיה וחזרה לצעוק. היא צעקה זמן מה ואז השתתקה בפתאומיות. השקט שמילא את חדר המרתף גרם לצללית להתרומם ולהיכנס להעמדת כוננות.
" מה קרה? " שאלה " למה הפסקת לצעוק? " .
" אני מרגישה משהו משונה באוויר. האם שוב הבאת איתך את חברייך הרוחות? "שאלה והשמיעה רטינה קטנה דרך התיבה.
" לא, הם כנראה עקבו אחריי עד לכאן " אמרה וחזרה להתיישב במקומה לפני התיבה. " אבל אני חושבת
שהביא אותם איתי כל פעם, עם זה מה שגורם לך לשתוק ". היא נשמעה כאילו היא יורקת את המילים האלה.
" חצופה קטנה שכמותך! איך את מעיזה לדבר אליי. אל תשכחי מי הציל אותך ! את היית צריכה להיות כלואה בתוך התיבה הזאת איתי. אני סיכנתי את חיי כדי שאת תוכלי לצאת לחופשי ולברוח, וככה את גומלת
לי? ". מלודיה העצבנית רטנה בתוך התיבה חזק כל כך שהתיבה קפצה באוויר.
" אני בטוחה שאם הדברים היו אחרת ואני הייתי בתוך התיבה, את לא היית מנסה לעזור לי. את היית נוטשת אותי בדיוק כמו שנטשת את צליל. את עזבת אותו כשהוא גסס למוות ולא עשית דבר כדי לעזור לו למרות שיכולת ". היא היתה פגועה. צליל היה אחיה. הם הותקפו יום אחד, צליל נפצע קשה מאוד והיה חייב טיפול רפואי דחוף. מלודיה היתה מרפאה אז, וכוחותיה היו יכולים להחזיר אפילו את המתים. הצללית הביאה אותו אליה והתחננה שתעזור לו. " בבקשה, " אמרה אז " את חייבת לעזור לו.הוא כל מה שיש לי " יבבה.
מלודיה הסתכלה עליו במבט משועמם ואז העבירה את מבטה אל הצללית. בגדיה היו ספוגי זיעה ודם מסחיבת אחיה הגוסס, והיא לא היתה עשירה במיוחד כדי לשלם על הטיפול, אבל היא תעשה כל דבר כדי שהוא יחיה.
" אין דבר שביכולתי לעשות. הוא ימות תוך שלוש דקות " אמרה מלודיה ופנתה משם.
" לא, לא. בטוח יש משהו שאת יכולה לעשות, בבקשה. אם זה בגלל הכסף אני יעשה כל דבר כדי
לכסות, באמת. " קראה הצללית לעבר מלודיה בעיניים דומעות. מלודיה המשיכה בדרכה ולא הסתובבה לאחור." כבר אמרתי לך, אין דבר שביכולתי לעשות. הוא ננשך בידי זאב.גם אם הוא יקום ויחזור לחיים הוא לא יזהה אותך, וכדי להחזיק זאב את צריכה לאלף אותו, וזה לא נעים כל כך, בהתחשב בעובדה שהוא אחיך " אמרה מלודיה ונעלמה משם, בעוד הצללית בוכה על אובדן אחיה.

"אני לעולם לא יסלח לך על אותו יום. הייתי שותפתך רק בגלל האוצר, לא כי שכחתי או סלחתי " אמרה
בלחש הצללית ופנתה משם, משאירה מאחור את התיבה, ואת הזיכרונות המכאיבים.