סודות של העבר-פרק 7 חלק ב
זה מעולם לא קרה לה.
היא מעולם לא הגיעה לשיעור ולא היה לה ציוד. ועוד תורה.
זו היתה השעה האחרונה וסוזן היתה גמורה. היא עבדה מהשעה השלישית עד השעה השישית, על פרויקט ממועצת תלמידים (למרות שלא היתה במועצת תלמידים ). כשפתחה את הלוקר שלה, גילתה שאין לה ציוד.
היא שקלה ללכת הביתה, אבל בשביל שעה אחרונה?
היא סרבה להצעה של מיקה, שתשאיל לה את הספר שלה, וגם לתירוץ – "אני לא מרגישה טוב המורה, אני יכולה ללכת למרפאה? " שאמרה לה אור.
"אני נותן לכם עכשו דפי עבודה ואני מצפה מכולם להגיש אותו היום! " אמר המורה וחילק את הדפים.
"סוזן את יכולה להשתמש בספר שלי בינתים " אמר המורה והגיש לה אותו.
"תודה המורה יהודה " . המורה יהודה פלר היה בין המורים האהובים עליה. הוא היה גבר בגיל העמידה, בעל שיער שחור שכבר התחיל לשנות את צבעו לאפור. היו לו עיניים חומות מאחורי משקפיים גדולות עבות.
אה, ולא לשכוח, הוא תמיד לבש עניבה בצבע חום.
סוזן גמרה את העבודה והגישה לו לבדיקה כשהצלצול נשמע.
"השיעור נגמר, אתם משוחררים".
"אני חושבת שאני ימסגר את התמונה ויתלה אותה בחדר שלי" אמרה סוזן והציצה שוב בציור. גייק הסכים לתת לה את הציור, והיא נתנה לו את שלו בתמורה.
"זה משמח מאוד שאת אוהבת את הציור, אבל את לא חייבת לתלות אותו ".
סוזן ידעה גם בלי להסתכל שקצוות אוזניו מתחילים להאדים. "אני יודעת, אבל אני בכל זאת רוצה".
"אז, על מה עבדת היום? זה כנראה משהו גדול אם צרפו תלמידים שלא במועצת" אמר גייק וחיטט בתיקו. הוא חיפש משהו.
"מה קרה? איבדת משהו? " שאלה סוזן ונעצרה במקום. היא חשה משונה פתאום, כאילו משהו הולך ליפול עליה מהשמיים. והיא לא אהבה את זה.
הם היו ליד הפארק. היא הסתכלה הצידה וראתה צללית שחורה נעה בין העצים. היא עמדה להתקרב אליה, כשראתה ניצוץ כחול קטן מאחוריה.
"מה זה היה? " שאלה והסתכלה על גייק.
"אה, זה " אמר ופתח את ידו " זה פעמון קטן, מצאתי אותו בבית שלי. שאלתי את ההורים שלי אם זה שלהם והם אמרו שלא, אז שמרתי אותו אצלי, "ניצוץ של שמחה היה בעיניו "אני שמח שלא אבדתי אותו ".
"הוא מאוד יפה, וגם צבעו הכחול נוצץ " היא התקרבה אל גייק, והחזה בידו הפתוחה.
"כן ……." מלמל גייק בלי להשים לב. היד של סוזן היתה נעימה. הוא לא רצה שהיא תעזוב את ידו.
"קדימה, אנחנו צריכים להמשיך ללכת לפני שיתחיל להחשיך " היא עדיין לא שיחררה את ידו. הם הלכו דרך הרחובות עד שהגיעו לביתו של גייק.
בחוץ כבר היה חשוך מספיק , וסוזן נרעדה מרוח הלילה שנשבה בחוץ .
"את בטוחה שתסתדרי לבדך בדרך הביתה? " שאל גייק. הוא לא רצה שהיא תלך לבד. בטח שלא בחושך שכזה. "בסדר. אבל תיזהרי בדרך " אמר ונעלם לתוך ביתו.
היא הלכה לאט, ופתאום התחילה להגביר את הקצב. היא הרגישה כאילו כל האנשים שהיו ברחוב הסתכלו עליה, דיברו עליה.כאילו היא שונה.
ראשה התחיל להסתחרר מהמחשבות והיא שינתה מצב ועברה לריצה. מה קורה פה? חשבה לעצמה. היא
שמעה רעש מוזר ומישהו צורח , הוא היה רחוק, אבל היא הרגישה שהיא יכולה לשמוע בבירור את צרחתו.
או שהיא רק דמיינה אותה?. רק עוד קצת, אמרה בינה לבין עצמה. רק עוד קצת.
היא הגיעה לביתה, נעלה אחריה את הדלת, וקרסה בעייפות מאחוריה.
הכל בסדר עכשו. את בבית, חשבה. אמא ואבא יגנו עלייך. היא הסתכלה מסביב ושמה לב למשהו מוזר. שום ברכת " סוזן חזרת " או "למה הגעת מאוחר " קידמה את פניה. היא הסתכלה בדייקנות ושמה לב שאין אור בבית, ושנורא שקט.
היא הדליקה את הפנס בפלאפון שלה והתקדמה לכיוון המטבח. היא מצאה את הפתק המעודכן וקראה בקול ואור הפנס "מתוקה אני ואבא הלכנו לבדוק למה אין חשמל בבית. נחזור בקרוב, אוהבים אותך ! "
היא החזיקה את הפתק, והסתכלה בעצבנות על השעון. היא לא יודעת מתי בדיוק הם הלכו, ולא אהבה להישאר בבית לבד, ועוד בחושך.
היא החליטה שהיא עולה לחדרה והולכת לישון. אין טעם לחכות להם שיחזרו, זה ממליא הולך להיות עוד הרבה זמן
" היא כמעט ראתה אותי ". הצללית השחורה פסעה בנינוחות לעבר המרתף. אין מצב בחיים שהיא הולכת לשחרר את בעלת הברית לשעבר מהתיבה הנעולה, למרות שגם אם היא היתה רוצה, זה בלתי אפשרי עבורה. אם היא תיגע בתיה בדמותה עכשו, היא רק תישאב פנימה בדיוק כמו חברתה.
"אליסון ידעה בדיוק מה היא עושה כשהיא חסמה את הגישה לכל הכשפים העתיקים, את לא חושבת כך, מלודיה". אמרה הצללית אל התיבה הגדולה.
"נראה כך, לא. קדימה מה את רוצה הפעם. עבר אלף שנה מאז שבאת לבקר אותי, ואז זה היה כדי לקחת מתכון לכישוף מסוים שרצית" אמרה מולדיה ורטנה בעצבנות בתוך התיבה. היא ידעה שהצללית מודעת לסיכונים שבנגיעה בתיבה, לכן היא לא משחררת אותה.
"אז, את הולכת לגלות לי את הכישוף, או שאת כבר לא זוכרת אותו יותר ". אמרה הצללית והקיפה את התיבה.
"את זוכרת שאני יכולה לשלוט עלייך. אני יודעת את שמך האמיתי ". הצללית נעצרה מסיבוביה ובהתה בתיבה.היא לא חשבה שאחרי כל כך הרבה שנים מלודיה תזכור את שמה האמיתי.
"את לא תעזי "אמרה. היא ניסתה לשמור על קול שלו, אבל קולה בכל זאת רעד. היא שנאה את התחושה הזאת, כשהיא אומרת את שמה. היא שנאת עוד יותר את העובדה שהיא יודעת את שמה.
"בירח המלא הבא, כוחותי ישובו אליי ואני יוכל התחזק מספיק כדי להשתחרר מכלאי. עד אז וגם אחר כך את
תישארי שלי – "
תגובות (0)