סודות של העבר-פרק 13 (מישהו עוד קורא? )

גייק ידע שמשהו קרה, הוא פשוט לא ידע איך הוא אמור להגיע אל סוזן באמצע הלילה ולהסביר יום למחרת להוריו למה נעלם כשגלו על כך.
השעה היתה 12:00 בלילה. עם הוא יצא עכשו אולי הוא יספיק להגיע אליה ולחזור בזמן לביתו.
הוא התלבש, יצא מביתו והתקדם לעבר ביתה של סוזן.

"מה… איפה אני?" מלמלה סוזן. היא זכרה שראתה דמות מתגבשת בחדרה ואז הכל החשיך. היא הרגישה ברוח רעה סביבה. היא הסתכלה על ידה הימנית והתפלאה. איכשהו הכפפה שלה היתה עליה. היא הסירה את הכפפה במהירות ואור בוהק מילא את החלל. היא שמעה התלחששויות וקולות נסיגה לאחור.סוזן החזיקה את ידה קרוב אליה."אתם לא תצליחו לעבוד עלי, אני חזקה יותר משאני נראית " צעקה. החושך סביבה נעלם והיא גילתה שהיא נמצאת במרתף ביתה. מולה נחה התיבה של מלודיה. סוזן הבינה בחלחלה מה הם רוצים שהיא תעשה.
"אני לא עושה את זה! תשכחו מזה!"
"את לא מצחיקה אותנו. את כלום בהשוואה אלינו" מרו קולות. לפתע הופיעו מולה קבוצה של אנשים. לא, הם היו יותר נערים צעירים. "את לא תצליחי לברוח, את מוקפת." הוסיף לפני שסוזן הספיקה לפתוח את פיה.
"בכל הבית שלך שורר סם הרדמה כך שאין טעם לצעוק; השכנים וההורים שלך לא ישמעו אותך." היא לא הצליחה לראות את פניהם, אז היא לא זיהתה מי מהם דיבר. היא התחילה ללחוש והאוויר סביבה התערבל במעגלים. בגדי הפיג'מה שלה השתנו והיא לבשה עכשו שמלה לבנה פשוטה וחגורת כסף קשורה למותניה. סביב ידיה הופיעו צמידי כסף.
'הקבוצה הישנה' (כן, היא ידעה שזה הם) פלטו קול התנשפות צרוד ודמות שהיתה לידם- דמות מאוד לא אנושית- צעקה, "זאת אליסון, זאת אליסון …" הדמות לא הפסיקה לצעוק עד שהתפוגגה באוויר.
סוזן אמרה עוד משהו אחד, וגייק הופיע לצידה בפתאומיות. הוא היה בתנוחת ריצה מגוחכת וכשנחת לידה, נפל לרצפה בסרבול.
"מה,מה איפה אני?" כשראה את קבוצת האנשים, כיסה את פיו ופער את עיניו.
"את תשחררי אותה כי אמרנו לך," אמר קול גס, מתעלם מגייק שנחת לידי. "חיכינו אלפי שנים לרגע הזה, לרגע שבו תיוולד יורשת למכשפה הראשונה. את לא תמנעי מאיתנו להגשים את מה שהתחלנו אלף שנה קודם."
"זה לא-"
"את לא מבינה!" הוא צעק עכשו והייתי בטוחה שפניו אדומים כדם. "אנחנו עוקבים אחרייך מאז שנולדת. אנחנו יודעים כל פרט ופרט קטן עליך. אנחנו קוראים אותך כמו ספר פתוח." השתנקתי בהפתעה למשמע המילים האלה. בכל חיי הרגשתי שמשהו-שמשהו- עוקב אחריי, אך אף פעם לא התייחסתי לזה ממש. רק מאז שגיליתי על כוחותיי התחלתי לשים לב לפרטי קטנים סביבי. ראיתי את גייק קם וקול פעמון קטן נשמע באוויר.
הסתכלתי על הקבוצה ונראה שרק אחד מהם שם לב לרעש. הוא הסתכל לכל הכיוונים, אך נראה שהוא לא מבין מאיפה בקע הקול. 'רגע הוא לא רואה את גייק? איך זה הייתכן? ' חשבה סוזן. ראיתי שגייק בה לפתוח את פיו כדי לדבר.
'לא! אסור לך לדבר' צעקתי בראשי. לקחתי את הדבר הראשון שהיה לידי, תיבת נגינה וזרקתי אותה לעברם. ידי התחככה על הקפיץ, פתחה את התיבה וסגרה אותה. כשהתיבה נחתה ליד אחד האנשים הוא פרץ בשאגת צחוק גדולה והחזיק את בטנו כאילו היא כואבת.
"את חושבת שדבר כזה יפחיד אותי?" אמר בין ציחקוק לציחקוק.
"לא, אבל כדאי שתברח עם אתה לא רוצה לדעת מה יקרה אחר כך." סוזן לחשה משהו בשקט ושידרה אל גייק: 'אל תדבר. הם לא רואים אותך, משום מה. הפעמון שבכיס שלך, תחזיק אותו שלא ירעיש.' גייק הופתע כששמה את קולה וראה ששפתיה אינם זזות. הוא הנהן בשקט והכניס את ידו לכיסו. 'תתחיל לצאת מהחדר בשקט,' שידרה לעברו.
סוזן הצליבה את ידיה לכיוון 'הקבוצה הישנה' ומלמלה לחש נפץ. התיבה נפתחה וכדור ירוק קטן יצא ממנה.
"כדור? התכוונת לתקוף אותנו עם כדור?" הם פרצו שוב בצחוק ולא שמו לב שהכדור התחיל להתחמם. אורו הירוק התחיל לזהור באור חזק כל כך שסוזן נאלצה להסיט את מבטה הצידה.
זה היה תכסיס, כמובן. האור לא באמת פגע בעיניה. הוא היה מכוון לפגיעה בהם בלבד. כאשר הקבוצה הסתובבה לאחור, סוזן זרקה כדור נוסף-בצבע אדום- לעבר התיבה של מלודיה. 'זה יבטיח שהתיבה לא תפגע.' היא שמעה את צעקת הכאב שלהם והסתובבה לעבר גייק. הוא היה ליד הדלת וניסה לפתוח אותה.
גייק ראה את סוזן וצעק בראשו, 'הדלת לא נפתחת! הדלת לא נפתחת!..'
בסוזן לא היו יותר כוחות כדי לפתוח את הדלת בעזרת קסם. היא הסתכלה על הדלת ולפתע הרגישה כאילו רוחה של אליסון נמצאת כאן איתה.
הבזק זיכרון של דבר מה שקראה על בראשה של סוזן והיא נגעה בגייק.
'גייק, אתה הקדמון של אריאל. לאריאל היו כוחות לפני..לא משנה. בכל אופן תתרכז בדלת, תנסה לפתוח אותה בראשך .'
'אני לא יודע איך, אני לא את. אני..'
'גייק תירגע! אין בי עוד כוחות כדי לפתוח את הדלת ועם לא נצא מפה, אנחנו נמות ביחד עם הפיצוץ.'
הוא נשם כמה נשימות עמוקות והניח את ידו על ידית הדלת. הוא עצם את עיניו ודמיין את הדלת במוחו. הוא ראה את עצמו מסובב את הידית ואת הדלת נפתחת. קול טריקה חזקה נשמע מאחוריו והוא פקח את עיניו. הוא היה מחוץ לחדר עם האנשים המוזרים וסוזן היתה לצידו. "ה..הצלחתי " גמגם. "עשיתי זאת. רגע, זה אומר שיש לי כוחות?" שאל את סוזן בבלבול.
"זה סיפור ארוך," אמרה "אבל מה אתה עושה פה?"
"את האמת, פשוט הרגשתי שאת עומדת להיות בסכנה, אז החלטתי לבוא אלייך הביתה ולבדוק מה קרה " אמר. הם יצאו מהמרתף והתיישבו בסלון החשוך של ביתה.
"מזל שבאת, אחרת בטח לא הייתי מצליחה לצאת משם."
השעה היתה 2:05 וגייק נזכר שהוא צריך לחזור לביתו. הוא הסתכל על סוזן והעייפות ניכרה בפניה.
"כדאי שתלכי לישון," אמר "את נראית מותשת."
"גם אתה,"
הם התחבקו קצרות, נמנעים מלהסתכל אחד על פניו של השני.
"אז להתראות," אמר ויצא מביתה. סוזן פנתה לאחור ועלתה בתשישות חזרה לחדרה.