סודות של העבר-פרק 12

בדרכה הביתה, החליטה סוזן לעבור בפארק הקרוב. היא התיישבה בספסל וחשבה איך יצאו מזה בסוף.
ומה באמת יקרה אם אני יפתח את התיבה? לא! אסור לי לחשוב על זה. אליסון השקיע את כל חייה בנעילת התיבה, אני לא יכולה לפתוח אותה ולהרוס את כל מה שבנתה.
היא קמה מהספסל והתקדמה לעבר ביתה.

"אחח… איזה יום." אמר גייק. הוא הביט בשותף שלו למעבדה, וראה את התשישות על פניו. "כן מתיש"
אמר בהסכמה. "לא ידעתי שאתה לומד שעה נוספת מדעים, מארק." סוזן דיברה עליו כל כך הרבה שהוא חכם והכל, אבל הינה הוא פה, לומד שעה נוספת מדעים.
"כן טוב, אני לא ממש טוב במדעים, אז החלטתי לקחת שעה נוספת, כמוך." אמר "אבא שלי מסיע אותי הביתה. אתה רוצה טרמפ? " שאל כשיצאו משטח בית הספר. 'אתה אדם טוב, מארק ' חשב גייק. "לא זה בסדר. הבית שלי לא כל כך רחוק, אבל תודה. " אמר והתחיל ללכת. לפני שנעלם מעבר לפינה, הסתובב מהוסס חזרה אל מארק. "הי מארק," קרא "אתה יודע, סוזן מדברת עלייך המון לפעמים. אתה בנאדם טוב, להתראות. " אמר ונעלם.
מארק היה בשוק. הוא עוד זכר את היום שבו סוזן באה עליו וביקשה עזרה. היא ביקשה ממנו לחבור אל גייק, לעזור לו להכיר חברים- בנים; והוא לא יכול לסרב לה, אחרי הכל, זאת סוזן. מאז הוא וגייק נהיו חברים טובים, -ושותפים למעבדה- הוא ידע, עוד אז כשראה את סוזן באה עם גייק, שהם ביחד. הוא אל את גייק על זה, והוא התוודע.
זה כאב לו בהתחלה, אבל מה הוא יכול לעשות?
אבא שלו בא. הוא נכנס למכונית ונסע לביתו.

גייק לא ידע למה הוא אמר את מה שאמר למארק. הוא פשוט הרגיש כך. הוא עמד לפנות שמאלה כשראה את סוזן. ' היא לא הלכה הביתה שעה לפני? ' חשב והתקדם לעברה. היא נראתה מהורהרת, כאילו משהו מטריד אותה. הוא האט את קצב הליכתו. השמש התחילה לשקוע. "סוזן, סוזן," קרא גייק. היא הרימה את ראשה והסתכלה לעברו. מראה פניו הבהילו אותה והיא נחפזה לעברו. "מה קרה? " שאלה והניחה את ידיה על כתפיו. "הצללים, הצללים מאחורייך זזו. " קולו היה מפוחד. "נו ברור, זה הצל שלי. " אמרה והתקדמה לביתה. "לא, לא הצל שלך. הצללים מאחורייך . תסתכלי." הוא סובב אותה והיא הספיקה לראות את הצללים שמאחוריה נעים ונעלמים. היא נעמדה דום. לא הצליחה לזוז. "מה.. מה זה היה? "לחשה ברעד. היא אחזה בידו של גייק והוא הוביל אותה אל מחוץ לפארק. ברגע שיצאו, הם הרגישו קר יותר. השמיים, שהיו צבועים באורה האחרון של השמש, היו עכשו שחורים לגמרי. הם הסתכלו סביבם בבילבול. "מה קרה פה עכשו? זה כאילו שיצאנו ממימד מקביל. " אמרה סוזן. "אני חושבת שכדאי שנחזור לבית שלי. יש במרתף משהו שיכול לעזור לנו. " גייק נראה כעומד להציע משהו, אבל סוזן השתיקה אותו. "לא היום, אני עייפה ויש לי עוד עיניין קטן שאני צריכה לטפל בו." היא הסתובבה לעבר ביתה, משאירה אותו מאחור.

"אוץ, אוץ.." היא היתה כל היום עם כפפות, מסתירה את ידה הימנית. בזמן האחרון ידה זהרה לעיתים קרובות יותר מפעם אחת ועכשו הסימן סירב לעזוב. למרות שגייק ידע על כוחותיה והכל, היא לא רצתה לספר לו. היא ידעה שעם כן, הוא ידאג נורא ולא יעזוב אותה. היא הסתכלה על הסימן. עדין היה זוהר קלוש סביב הכוכב וסימנים אדומים פה ושם. היא גילתה על כך בלילה. בלי לשים לב, היא התחילה לגרד את ידה, ועקב זה נשארו לה סימנים אדומים.
"מה אני יעשה איתך? אה." היא לקחה שקית עם קרח- שהביאה לפני מהמטבח- והניחה אותה בעדינות על ידה. קרירות התפשטה על ידה והיא נשמה לרווחה. הגירוד נעלם. העייפות התחילה לגבור עליה והיא נשכבה לישון. היתה לה הרגשה משהו רע עומד לקרות, רע מאוד.,אבל היא העדיפה להתעלם מזה. רוח קרירה נכנסה לחדרה דרך החלון והעבירה בה צמרמורת. היא ראתה דמות מתגבשת בתוך חדרה ואז הכל החשיך.