סודות שבורים פרק 8

אנחנו נשארים אצל קלייר כמה ימים בהם היא מלמדת אותי איך להלחם ולהגן על עצמי,למרבה הפלא,אני דווקא לא רעה בזה.
בזמן שאני מתאמנת זור לומד לדבר עם התאומות,מישל ורוז, והשלושה הופכים לחברים ממש טובים.
והיום אנחנו צריכים לעזוב,וגם התאומות עוזבות.מתברר שהן לא גרות אבל קלייר והן רק התארחו אצלה כי אמם הייתה חולה ועכשיו כשהבריאה הן צריכות לחזור לבית,לכפר עדן,במרחק של יומיים רכיבה מכאן,קלייר אומרת שבכפר נהיה מוגנים,שאיש אינו מגיעה לשם כמו שאיש לא מגיעה לכאן,לביתה.
היא אמרה לנו להתארח באכסניה של דן ולדאוג שהבנות יגיעו בבטחה לביתן.
"יש רק שני סוסים" אומרת מישל,היא בעלת העיניים הכחולות,לאחותה רוז יש עניים ירוקות.
"לא נורא" אומר זור "אנחנו נסתדר" הוא שולח להן חיוך והן מצחקקות ואני חושבת לעצמי,כמה מוזר לשמוע את זור מדבר בצורה תקינה.
"ארזתי לכם קצת אוכל ובגדים" אומרת קלייר ומחבקת כל אחד מאתנו.
"תשמרו על עצמכם" היא אומרת.התאומות עולות על הסוס שלן,הוא לבן ויפה כל כך,בחיי הוא ממש יפה,
הסוס שלי ושל זור שחור והעניים שלו כחולות,הוא יפהפה אבל יש בו משהו קצת מאיים,פראי.
זור עוזר לי לעלות ועולה אחריי.
"להתראות." קוראת מאחרינו קלייר "תשמרו על הילדות".

אנחנו דוהרים במשך כמה שעות לכיוון של הכפר,לא עוצרים,החלטנו לעצור רק בלילה,כך נגיע מהר יותר.
אז אנחנו דוהרים,והורים,אני יושבת מקדימה,זור מאוחרי,זרועותיו עוטפות אותי כשהוא מחזיר את המושכות,חזהו צמוד לגבי,אני מרגישה את דפיקות לבו,בום,בום,בום,בום,כל כך שלוות,כל כך סדירות,בטוחות בעצמן.וככה אנחנו רוכבים עוד כמה שעות טובות.וכשהשמיים כבר ניצבעים שוורוד כתום אנחנו עוצרים,זור יורד מהסוס ועוזר לי לרדת,אחר כך הוא מוריד גם את התאומות מהסוס שלהן,אני קושרת את הסוסים והוא מקים מדורה.
"צריך עוד ענפים" הוא אומר בזמן שהוא מנסה להדליק אש.
"אנחנו נביא" אומרת רוז והיא ומישל הולכות,ואנחנו נשארים לבד,רק שנינו.
אני מסיימת לקשור את הסוסים ונגשת לשבת לידו,הוא מביט בשמים "השקיעה יפה היום יותר מתמיד" הוא אומר.
"כן"אני עונה ומביטה לשמים שהופכים ונהיים כהים יותר בכל דקה שחולפת.
הבנות חוזרות ובידיהן כמות יפה של ענפים.זור מסיים להדליק את המדורה ואנחנו צולים עליה את הבשר שקלייר נתנה לנו כשנפרדנו.
אחרי האוכל הבנות הולכות לישון.
"תשני גם את" אומר זור בלחישה "אני אשמור ראשון" ואני עושה כדבריו.

כשאני מתעוררת הירח כבר תלוי גבוה בשמים מלאי הכוכבים,ישנתי יותר משלוש שעות.
זור יושב על הארץ ומסתכל על הירח,כנראה שהוא שומע את צעדיי כשאני מתגרבת,בי הוא לוחש לי משהו בשפה זר.
"לה זהרי מונה,
רו דוקה קונה.
לה זהרי מונה"
אני יושבת לידו "מה זה אומר?" אני שואלת ומביטה בפניו,הן חיוורות באור הירח,עדינות,יפות,פראיות.
"הירח הזוהר,
כה אפל ויפה,
הירח הזוהר"
הוא מדקלם את זה בקולו העדין והשקט ביותר שאי פעם שמעתי,הוא עדיין מביט לשמים,ליר, לכל מקום רק לא עליי.
"זאת התחלה של תפילה עתיקה" הוא ממשיך "כל פעם שהיה ירח מלא,כמו היום,האנשים בשבט שלי היו חוגגים,ותמיד היו מדקלמים את התפילה לירח" הוא נשען לאחור על ידיו ועדיין לא מביט בי.
"אתה יכול לדקלם לי את התפילה ?" אני שואלת. עכשיו הוא מסתכל עליי,הירח צובע את עיניו בצבע זהב והוא ממשיך לדקלם.
"הירח הזוהר,
כה אפל ויפה,
הירח הזוהר,
כה אפל ומפתה.
את תפלותנו לך נקדיש,
את כל סודות נשמתנו לך נשיר.
הירח שאת לבנו מהחושך שומר"

"זה יפהפה." אני לוחשת
הוא מביט בי,כמו שבחיים לא הביט בי "התפילה הזאת" הוא אומר "היא מזכירה לי אותך" .
הוא מתקרב אלי תוך כדי ישיבה,חופן את לחיי בידיו,ומה כבר נישאר לי לעשות חוץ מלקרב את פניי אל פניו,לטעום את טעם שפתיו,הוא מנשק אותי,הוא מנשק אותי כל כך חזק, כל כך חזק עד שאני מרגישה טעם דם בפי ואין לי מושג של מי הדם,וזה גם לא משנה לי כי אי לא מפסיקה והוא לא מפסיק,אנחנו מתנשקים,מתנשקים,מתנשקים עד ששומעים רעש מאחר,רעש של צעדים,אנחנו מתנתקים,לחיינו אדומות ונשימתנו לא סדירה.