סודות שבורים פרק 7

בהתחלה הוא לא עונה,הוא מסרב לשתף פעולה,מסרב לחשוף את האמת.
אבל היא לא מוותרת בקלות,היא לוחצת עליו.
"כן?" היא שואלת.אבל הוא לא עונה.
"אם לא תספר לי מה קרה,ממה אתה בורח.אני לא אוכל לאפשר לך להיות בביתי".
הוא מביט בי,מביט בה,ומתחיל לספר לנו,הכל.
"שבט שלי לרצות שאני הורג צ'יף הם לרצות אני יהיה המנהיג הם רוצים אני ילחם בצ'יף קרב עד מוות"
הוא מדבר מהר,בלי לנשום,הוא מגבר ברצף,בלי נקודות,בלי פסיקים,שפתו משובשת,אבל הוא מדבר ,מספר לנו הכל,הכל,הכל.
"אני לא יכול להרוג צ'יף הוא אח שלי גדול אז אני לברוח מהם אני לברוח ולא לחזור והם לרדוף אחריי רוצים שאני אחזור".הוא מסיים לדבר,ואני חסרת מילים.
"אם הבנתי נכון." קלייר מתחילה לדבר "אתה אח של מנהיג השבט שלך?, היא שואלת והוא מהנהן בראשו.
"והשבט,הוא רוצה שאתה תהייה המנהיג?במקום אחיך" הוא שוב מהנהן.
"הם רוצים שתלחם אתו עד שאחד מכם ימות?" היא שואלת
"מי שמנח הוא מנהיג שבט" הוא אומר.
"אתה סירבת וברחת והם רוצים שתחזור,אני מבינה…" ואני לא מבינה בכלל מה היא מבינה,אני עדיין בוהה בזור,המומה,לא מאמינה כמה שהוא טוב,לא מאמינה כמה פראיים האנשים בשבט שלו,כמה הם חסרי לב,איך הם יכולים לצפות מבנאדם להרוג את אחיו? והוא העדיף לברוח,לסכן את חייו,לא לזכות בתהילה רבה כמנהיג השבט,הוא העדיף לוותר על הכל,כל מה שהיה לו,הוא זרק הכל לפח בשביל אח שלו,אח שלו שבטח היה מת להרוג אותו ולהמשיך להיות הצ'יף.
"אתם נשארים כאן" היא אומרת.
"אנחנו צריכים ללכת,כמה שיותר רחוק,הם יכולים למצוא אותנו"אני אומרת לה,אבל היא מבטלת את דבריי ואומרת "אתם נשארים" אני מביטה בה ,לא מבינה.
"החבר הפראי שלך צריך להחלים מפצעיו,ואת ילדה,את צריכה ללמוד להגן על עצמך,אני ילמד אותך איך להילחם ובינתיים הבנות ילמדו את אלזור לדבר כמו אדם מתורבת"
אני רוצה להתנגד אבל יודעת שזה לא יעזור,יש לה את המבט הזה,המבט העקשן הזה,המבט שתמיד היה למייקל על הפנים כשסירבתי לו,ואני יודעת שהיא לא תוותר,היא לא מייקל,היא לא מייקל.
הבנות חוזרות,הן נכנסות לבית יחד,והן כל כך דומות שאי אפשר לדעת מי מהן זאת רוז ומי זאת מישל.
"טוב שבאתן" אומרת קלייר,"עכשיו נוכל ארוחת בוקר,ואחר כך אתן תלמדו את הפראי לדבר כמו שצריך,בסדר?"
"בסדר." הן אומרות יחד.
המטבח שלהן הוא חדר קטן וצפוף,והרהיטים בו מועטים,יש להם רק מקרר,תנור וכיור. שולחן האוכל נימצא במרפסת.
אנחנו ניגשים לשולחן וקלייר מעמיסה את הצלחות שלנו באוכל,מלא סוגים של אוכל,והכל כל כך טרי ומריח טוב,אני חושבת שבחיים לא אכלתי כל כך הרבה,אכלתי שלוש ביצים ושתי צנימים והרבה פירות וירקות,אני מרגישה כבדה יותר.
ואחרי שאנחנו אוכלים קלייר מבקשת ממני-דורשת- שאני השטוף את הכלים ואז החליף בגדים לבגדי אימונים,היא רוצה ללמד אותי להלחם,אבל אני לא רוצה.וכמובן,היא לא שואלת אותי.
אז אני הולכת להחליף בגדים,וכמו הבגדים שהיא לובשת,הם צמודים,הם יותר מידי צמודים אפילו יותר ממה שהיא לובשת אולי כי היא יותר רזה ממני.
הם מבליטים את קימורי גופי וחושפים לא מעת ממנו.
אני יוצאת למרפסת,זור והבנות יושבים על הרצפה,לומדים לדבר.
זור מסתכל עליי,ופניי מתלהטות,הוא מסתכל עליי,כמו שג'יי היה מסתכל על הבחורות שעוברות ליד המאפייה שלו.ואני מביטה בו בחזרה,
קלייר קוראת לי לבוא,אני יורדת את שלושת המדרגות שמובילות מהמרפסת אל החצר הקטנה.

"דבר ראשון זה הגנה" אומרת קלייר ומסתירה את פניי בזרועותיה,"דבר שני יציבות" היא עומדת זקופה כמו עץ אלון,"דבר שלישי התקפה" היא בועטת באוויר.
"אנחנו נתחיל עם השיעור השני,יציבות." אני לא מבינה למה היא מתחילה עם השיעור השני.והנה היא עונה לי לפני ששאלתי בכלל.
"הגנה היא חשובה,אבל היא לא תעזור לך עם את אם יציבה,את צריכה לישר את הרגליים,ככה" היא מדגימה לי,"לעמוד זקוף,להיות איתנה,כמו סלע" היא עומדת על רגל אחת בצורה שמזכירה לי נינג'ה."להיות שלווה וחזקה,כמו הרוח",במשך כמה דקות היא מסבירה לי איך לעמוד ומידי פעם אני קולטת שזור מסתכל עלינו,עלי,הוא מסתכל עלי והבנות צוחקות והוא מחייך.
אנחנו ממשיכות לתרגל עד שהיא אומרת שאני מוכנה לחזור לשיעור הראשון "הגנה" היא אומרת,היא מדגימה לי כמה תנועות ואומרת לי איך לחסום אגרופים ובעיטות.
"נתחיל לתרגל" היא אומרת ובועטת בחזי,היא מהירה,כל כך מהירה,כמו סופה,כמו טורנדו,אני לא מספיקה לעצורה אותה,אני נופלת על הארץ,אני רואה את זור קם על הרגליים,בעיניו שנאה,אבל אני בסדר,אני לא מרגישה כאב,קלייר מושיטה את ידה ועוזרת לי לקום,זור רואה שאני בסדר ונירגע,טאנחנו ממשיכות.
במשך יותר משעתיים אנחנו מתרגלות הגנה,ובסופו שלדבר אני מצליחה.
אנחנו נכנסות לבית,קלייר הולכת למטבח ואני לסולן,זור והבנות יושבים בסלון,זור צוחק,צוחק,אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו צוחק,גם הבנות צוחקות,הוא צוחק כל כך חזק,כל כך בקול ,הוא לא מפסיק לצחוק.ואני רואה משהוא אדום בחולצה הלבנה שהוא לובש,זה דם,אני חושבת,הוא צחק כל כך חזק שהפצעים נפתחו לו,הוא לא מרגיש שיורד לו דם.
אני ניגשת אליו,גם צוחקת,לא רוצה שהבנות ילחצו,אני מתיישבת על הספה לידו ומרימה מהרצפה חתיכת תחבושת שכנראה נפלה,והוא מביט בי,מחייל אלי,ואני עושה משהו מוזר,משהו שלא חשבתי שאני יעשה בחיים,אני מרימה את החולצה שלו,לא מורידה אותה מעליו,רק מרימה קצת,ומניחה את התחבושת על השריטה המדממת,הבנות שמות לב ומיד הולכות לקרוא לקלייר,אני מרגישה את שרירי הבטן החזקים שלו,את חום דמו והדבר היחיד שמפריד בין היד שלי לגופו זאת חתיכת בד ספוגה בדם.
הוא מצמיד את ידי חזק חזק אל גופו,לא מראה סמניי כאב,מאופק,הוא מקרב את פניו אל אוזני ולוחש.
"אני רוצה להודות לך על הכל,איב.תודה על שהצלת אותי,על שנתת לי הזדמנות,על שלו ברחת ממני וצעקת בפחד 'פרא',תודה" הוא מדקלם את זה,בלי טעויות בהגייה ,הוא למד לדבר,בשבילי,בשביל להודות לי,אני מרגישה את הסומק בלחיי.
הוא מקרב את פניו אלי,אבל מיד חוזר בו.
"יש כאן משהו שצריך טיפול?" קלייר עומדת בפתח הסלון וצוחקת,אני מתרחקת מזור."הוא שכבר טיפלת בו?" היא ממשיכה לצחוק.
אני מנתקת את ידי מגופו,יודעת שפניי אדומות כמו עגבנייה. אני מסתכלת על קלייר ואומרת "יורד לו דם מהפציעה" ,היא מהנהנת ואומרת שהוא צריך תפרים,היא מבקשת שאני והבנות נמתין מחוץ לחדר.