סודות שבורים פרק 6

"בוא" אני אומרת לזור,והוא רק בוהה בי,לא מבין. פניו חיוורות והוא נראה חלש,הוא איבד הרבה דם,הוא צריך טיפול.
"נבקש עזרה" אני מתחילה ללכת ומיד קולטת שהוא לא באה בעקבותיי,אני מסתובבת לאחור,הוא כבר לא עומד זקוף,כולו מחוסה בדמו,והוא אומר "לא" חלש ומיד מתמותת,מאבד את ההכרה.
ואני לא יודעת מה לעשות,מה לעשות?
הוא כבד מידיי,אני לא יצליח לסחוב אתו לבד עד הבית,וכשנגיע לבית,אם בכלל נגיע,מי אמרר שהם ירצו לעזור לפרא.
אבל אין ברירה,אני חייבת לנסות לעזור לו,כמו שהוא עזר לי,אז אני מתחילה לצעוק,בתקווה שהילדות שבמרפסת ישמעו אותי.
"בנות" אני צועקת,הן לא שומעות,אני רצה לעבר הבית,צועקת לעזרה,הן מסתכלות,הן שומעות,ואני מקווה שהן יבואו לעזור,אך זה לא קורה,הן חוזרות לתוך הבית,ואני בחוץ,צועקת ביאוש.
"בבקשה".
"בבקשה"
"תעזרו לי" אני מתחננת.
"הוא ימות.." ובלי לשים לב אני מרגישה יד על כתפי,"יהיה בסדר" אומר כל נשי מאחור.
"מי זקוק לעזרה?מי ימות?" שואלת האישה.
אני מסתובבת ומולי עומדת אישה לא גבוה במיוחד וגם לא הכי יפה,אך צעירה,גדולה ממני אולי בחמש שנים,שיערה בצבע אדום חום ועינה שחורות משחור,כשל עורב.
תחילה אני נרתעת מפניה.ואז אני נזכרת בזור,זור חסר ההכרה,המסכן,שוכב לו לבד איפה שהשארתי אותו.
"הוא שם" אני אומרת,בין דמעה לדמעה.
"אל תבכי" האישה בעלת עיניי העורב אומרת "אנחנו נעזור לך".
אני מראה לה איפה השארתי את זור,ובלי מילים מיותרות היא סוחבת אותו,על ידיה,לבד,בלי עזרה כמו אמא שמרימה את בנה הקטן למיטתו.דם מכתים את בגדיה בשעה שהיא מרימה אותו,אך הדבר לא מפריעה לה,היא מכניסה אותו לביתה ומבקשת ממני לסגור את הדלת אחריי.

הבית של האישה לא גדול,אך גם לא קטן,הוא בעל שני קומות ומרפסת,אני עכשיו למטה,בקומה הראשונה,וזור,הוא למעלה עם האישה ושתי הילדות,הם מטפלות בו,הם אומרות שאין סכנת חיים ושבימים הקרובים הוא צריך לנוח.
עכשיו היא יורדת במדרגות ואחת הבנות אחריה.
"הוא יהיה בסדר" היא אומרת לי ומחייכת,אני קמה ממקומי ומהנהנת.
"תודה" אני אומרת ומרגישה הקלה גדולה.
"קוראים לי קלייר" אומרת האישה ומביטה בילדה "וזאת רוז,לאחותה התאומה קוראים מישל."הילדה מחייכת אליי,היא יפהפייה,יש לה פנים עדינות,ועיניים ירוקות,היא נראית לי כבת 12.ואין סיכוי שהיא קרובת משפחה של קלייר.
הן מביטות בי,ואני נזכרת שלא הצגתי את עצמי,לא יפה מצידי.
"איב" אני אומרת.
"והפראי?" שואלת קלייר,ומשום מה אני לא אוהבת שהיא קוראת לו פראי.
"אלזור,אני קוראת לו זור" אני אומרת, בלי חיוך.
"אמרתי משהו לא בסדר?" היא שואלת ואני רק מנידה את ראשי בשלילה.
הן מסתכלות עליי ואני עליהן ואז קלייר אומר "אתם יכולים להישאר כאן עד שהידיד של יבריא" היא אומרת.
"תודה".
"ועכשיו כבר מאוחר אז אני מציעה שכולנו נלך לישון ובבוקר כבר תספרי לי הכול." היא אומרת,ואני רק חושבת: הלוואי שהייתי יודעת הכל.