סודות שבורים-פרק 5

לא עוברות עשרים דקות (אני חושבת) וזור חוזר,והוא פצוע,יש שריטה ארוכה מאוד ומדממת מאוד לאורח החזה שלו,אך על פניו לא מורגש כאב,כאילו הדבר לא מפריעה לו.
אני מסתכלת עליו,המומה,לא מבינה מה התרחש כאן עכשיו.
והוא מביט בי,מביט.
מדמם,
מדמם,לא מפסיק לדמם.
ושום הבעה על פניו,ושום רגש.
"מי זה היה?" אני שואלת.הוא לא עונה.
"אתה בסדר?" אני שואלת,הוא פותח את פיו לענות אך לא מספיק,לתוך המערה מתפרץ עכשיו הפראי הגדול,זה שנתקלנו בו כשהיינו מנהר.
"אלזור!" הוא צועק,ושנאה נשפכת מעיניו.הוא מתנפל על זור,זור נול ארצה ונוהם כמו חיה פצועה,והדימום רק גובר,וגובר,וגובר.ועכשיו כבר לא רואים את זור,גופו של הפראי מחסה את כולו,זור נימעך תחת שריריו הגדולים,הנפוחים של הפראי,ואני לא יודעת מה לעשות,מה אני כבר יכולה לעשות.
ליד שני הפראיים אני כמו ילדה קטנה.
אין ביכולתי לעזור לו.
אני פשוט לא יכולה.
הם ממשיכים להתגושש,וממשיכים לנהום כמו חיות,הם חובטים אחד בשני,מושכים בשערות,נושכים,שורטים.
כמו חיות.
ואני לא יכולה לעשות כלום,כלום,כלום.
רק להתפלל,להתפלל לנס.
הם צועקים זה על זה,הם צועקים בשפה שאני לא מבינה,בשפה פראית.
ואני רק מתפללת,מתפללת,מתפללת,למרות שאף פעם לא הייתי אדם מאמין,אני מתפללת.
"אישה…" מנסה זור לומר משהו אך הפראי הגדול חוסם את פיו.
"איש…" הוא מנסה שוב "אישה…את….לברוח" הוא צועק לעברי במאמץ ניכר.
ואני רק עומדת שוב ובוהה בהם נלחמים,אף פעם לא ראית שני פראים נלחמים,זה דבר שאי אפשר לתאר במילים,זה מרגש,מבעית ,מהפנט.
"לברוחחחח עכשיו!" הוא צועק ואני לא זזה,עדיין מחקה לנס.
וכאילו אלוהים שומעה אותי,נשמעות שלוש יריות של רובה ציידים,והם קרובות.
הפרא הגדול קם על רגליו,דם זולג מזוויות פיו,בעינו הימנית כבר יש פנס סגלגל,אך חוץ מזה הוא בסדר,יותר בסדר מזור,בהרבה.
ושוב ירויות: בום,בום,בום,בום. ומשהו בתוכי אומר לי שזה לא צייד או שלפחות הצייד שלו זאת לא חיית יער,משהו אומר לי שהוא כאן בשבילי,ג'יי.
והפראי הגדול בורח,ואני רצה אל הפראי שלי,לראות מה שלומו,הוא משתעל,ודם עולה מגרונו,כול גופו שריטות וחבלות,הוא איבד הרבה דם מפציעתו שבחזה,אבל הוא קם,עומד זקוף ואני רק חושבת שבטח יש לו סחרחורת אימה,ואז שוב:בום בום בום,וזה מתקרב בום בום,ואז נישמעת צרכה פראית ומשהו (כבד)צונח על הארץ,ושוב בום,ויבבה,ושקט.הוא ירה בפראי הגדול,הוא מת.
ואני מביטה בזור,והוא מביט בי,ושום כאב לא ניבט מעיניו,זה לא אנושי,אני חושבת.
"לברוח" הוא לוחש "עכשיו" .וכן,עכשיו אני שומעת סבל אמתי בקולו.
"נפצעת" אני אומרת.
"איב לא דואגת,אני להיות טוב.אבל אנחנו לברוח"
הוא לוקח את מקל הציד שלו ואת מעט הפירות שנשארו לנו ומסתכל עליי. "בואי" הוא לוחש "צריך לזוז".
ואני הולכת אחריו,ואנחנו יוצאים מהמחבוא שלנו,והולכים,שוב,והוא נעזר במקל,ולבי ניצבת,הוא ניפגע כשניסה להגן עליי,אבל למה שינסה להגן עליי? הוא לא מכיר אותי בכלל.
והוא פראי.
אין לא לב,אין לא רגשות,למה שהוא ינסה לעזור למישהו?
ואנחנו הולכים כמה שעות,אבל כנראה שלא יותר מידי שעות כי השמש עוד לא שקעה,והוא עוצר.
"מנוחה" הוא אומר.ואנחנו עוצרים,הוא מתיישב על סלע,ואני הולכת לחפש אוכל.
אני צועדת כמה צעדים בילבד ומגלה עצים גדולים,מלא עצים גדולים,וכולם מלאים באגוזים,אני לאא מכירה את האגוזים האלו אז אני קוטפת אחד וחוזרת.הוא עדיין יושב,הוא לא שם לב שאני שם,ועכשיו כשאני רחוקה,אני רואה,אני רואה את הסבל בפניו.
אני שואלת אותו עם מותר לאכול את האגוז,הוא אומר כן,אני חוזרת אל העצים ומרוקנת שלוש מהם,אני קוטפת את כל האגוזים וחוזרת,אנחנו אוכלים קצת,לא כמות שיכולה לעזור לרעב שלנו,את השאר אנחנו שומרים.
הוא קם,"איש בוםבום כאן,אנחנו לברוח" אומר זור.
"ג'יי" אני אומרת.
"גיי?"שואל.
"זה השם של האיש".

ושוב אנחנו הולכים,ומנסים לא לעשות רעש,שג'יי לא ישמע,אבל זה קשה שהפראי שלי פצועה,אין לי מושג למה אני קוראת לפראי "הפראי שלי" זה מוזר,אבל זה לא חשוב עכשיו,מה שחשוב זה להמשיך ללכת,כתה שיותר עמוק,לתוך היער.
השמש שוקעת,ואנחנו הולכים,הולכים,הולכים,לא מפסיקים,אפילו לא לשתות או לנוח,להסדיר את הנשימה,אנחנו רק הולכים,ועכשיו באמצע היער אנחנו רואים משהו,משהו שלא שייך,בית קטן,ומרפסת קטנה,ושתי ילדות,יושבות וצוחקות…