סודות שבורים- לפרק 4

אנחנו מתחילים ללכת,והשמש גבוה שמים,אנחנו הולכים בשקט לא מדברים,מידי פעם הוא מזמזם שיר בשפה לא ברורה.אני מרגישה שאנחנו הולכים שעות אבל לא מגיעים לשום מקום,מסביב יש רק יער.עצים,עצים,עצים,עצים ועצים שום דבר חוץ מעצים,והם כל כך צפופים באזור הזה,אני מרימה את מבטי למעלה,לא ניתן ליראות את השמים עכשיו."עוד קצת אני ואת שם" אומר הפראי פתאום,ואני לא עונה,עדיין כועסת עליו.אני ממשיכה ללכת ,ראשי למטה ,אני צועדת,צועדת בלי להסתכל,פתאום אני נתקעת במשהו קשה,ממש קשה,אני כמעט נופלת לאחור,הוא עוצר אותי,טופס את ידי,חזק,שאני לא אפול,כנראה הוא עצר ולא שמתי לב, התנגשתי בו."סליחה" הוא אומר,כאילו זו אשמתו שנפלתי."זו לא אשמתך" אני אומרת"לא" הוא לוחש,עדיין אוחז בידי,אך בעדינות עכשיו."סליחה שהסתכלתי,קודם" הוא מביט לתוך עיניי.אני משחררת את ידי מאחיזתו לא אומרת דבר,עדיין מופתעת.אחרי כמה שניות הוא אומר "להמשיך" ואנחנו ממשיכים.אנחנו הולכים,והנה הוא שוב עוצר,אבל הפעם אני שמה לב ולא מתנגשת בו,"פה להסתתר" הוא אומר ואני לא מבינה.הוא מצביעה "מערה,שם".אני מסתכלת,"שם" הוא אומר,אני עוקבת אחרי האצבע שלו,ואני רואה בין העצים,יש שם מערה,היא מוסתרת מאחורי שיח קטן של פרי.

אני נכנסת למערה,היא קטנה וניראה שאין שם מספיק מקום לשניים,היא לחה וממש קר בפנים,אני מחבקת את גופי בזרועותיי ופתאום אני שמה לב שהוא לא אתי.אני לבד.יכול להיות שזו מלכודת,יכול להיות שהוא נטש אותי?"זור" אני קוראת בתקווה,אבל אין קול,הוא נטש אותי,אני חושבת."אלזור!" אני צועקת.הנה הוא,הפראי שלי,הוא באה עם ידיים מלאות בפירות,מבטו מודאג."אישה להיות בסדר?" הוא שואל"עכשיו כן" אני אומרת.הוא יושב לידי במערה הקטנה,רגליו מקופלות מתחתיו בצורה שנראית לא נוחה בכלל,הוא מניח את הפירות על ריצפת המערה ואומר "את צריכה אוכל,תאכלי" ומקרב אליי את הפרי האדום שחור,אבל אני לא אוכלת,משהוא בפרי ניראה לי לא בסדר,אלי זה רעיל?אני לא יודעת."בסדר לאכול" הוא אומר וטועם מהפרי השחור אדמדם,והוא בסדר,אז גם אני לוקחת לי פרי ואוכלת.והוא טעים,טעים,טעים,והוא מתוקת מתוק וקצת חמוץ.ואנחנו אוכלים הרבה,ואני עייפה עכשיו וניראה שגם הוא."תישני,אני לשמור את" הוא אומר לי."לא" אני אומרת."את לישון" "תישן אתה קודם,אני אשמור ראשונה"."בטוחה" הוא מסתכל עליי מוזר,שוב מהט "רצחת את אמא שלי""גבר שומר אישה,לא הפוך" הוא ממלמל ומיד נירדם.אני מקשיבה לקולות הלילה,ינשופים,זאבים,חיות לילה.אני מקשיבה לנשימותיו,שלוות,רגועות,אין בהם שום דבר פראי,רק נשימות ונשיפות,נשיפות ונשימות,הכל שקט אצלו עכשיו,הכל רגוע.אני כמעט ונירדמת,אבל מחזיקה את עצמי,מקשיבה לנשימותיו הסדירות.ועכשיו אני שומעת עוד משהו חוץ מקולות הלילה והנשימות,אני שומעת צעדים,הם מתקרבים,אני לא צריכה להעיר את הפראי,הוא כבר על הרגליים."את להיות כאן" הוא אומר,לוקח את מקל הציד שלו ויוצא מהמערה,ואני נישארת.הפעם באמת לבד.