סודות פרק 6

עמדתי מול הדלת, לא מאמין שהיא הביאה אותי לפה, למקום שמופיע רק בסיוטים שלי.
"מה קרה ארו? הרבה זמן עבר מאז שנכנסת לחדר הזה בפעם הראשונה" קולה של אמנדה היה קול נוקשה וקר. עצמתי את עיניי בחוזקה, קיוויתי לפתוח אותם ולגלות שאני רק חולם.
""לא קוראים לי ארו" קולי רעד, השם הזה גרם לי לצמרמורת.
"אוי, ארו, ככה קוראים לך וכך כולם יקראו לך" גופי השתתק.
"כולם?" שאלתי בקול רועד.
"ארו, אתה באמת פוחד?" קולה התרכך מעט, היא שמה לב לפחד הגדול שלי.
"אני לא יכול להיכנס לשם, את יודעת את זה" נעצתי את מבטי בעיניה הכהות.
"אני יודעת שאתה חושש מאז התקרית, אבל שום דבר לא יקרה" היא התכוונה להמשיך אך צליל הדלת החורקת קטע אותה.
איש זקן ומקומט פתח את הדלת, מבט מופתע הופיע על פניו ברגע שראה אותי, הוא זיהה אותי למרות כול השנים.
"ארו? זה אתה? הייתכן?" נאנחתי למשמע שמי הישן, ידעתי שאמנדה צודקת, אין איש שיקרא לי אנדרו.
"כן, זה אני ווילו, עבר הרבה זמן"
"יותר מדי זמן" העצב נשמע בקולו.
"תיכנס כולם מחכים לך" ברגע שווילו הזקן סיים את המשפט הופיע עוד איש אך הוא היה צעיר, טיירו.
"אני מניח שאתה מילאתי את מקומי?" שיערו הארוך והפרוע הסתיר את פניו אך עדיין יכולתי את עיניו מבריקות.
"אני מניח שאתה ארו?" קולו היה עמוק ולא התאים לילד בגילו.
"נכון" עניתי על שאלתו מבלי להתייחס לטון המזלזל.
"ארו המדובר, ארו שנטש את המועצה בזמן המלחמה, ארו שביתו היא חצויה, ארו חבר המועצה הצעיר בעל הכוחות האדירים, ארו שעכשיו הוא סתם עוד בן אדם שמנסה לעשות עבודה של לוחם?" קולו היה מלא בגועל וזלזול אבל ידעתי שהוא צודק.