סודות היער המכושף – 1 – שלוש שנים

"זה כבר שלוש שנים מאז הקמנו את 'ליריין', עירנו הקטנה, מאפס." קראה ראש העיר 'ליריין' ואחריי קריאה זו מחיאות כפיים פצחו בהמולה. שריקות אחדות נשמעו. אך רק אדם אחד לא מחא, הוא אפילו נראה די משועמם. זהו היה כריסטופר קרולי, האיש העשיר ביותר בעיירה (אחרי ראש-העיר כמובן) ובעל 'מלון ליריין', המלון הגדול והיחיד ביותר בעיר כולה. הוא פשוט ישב שם, באולם הגדול, על הכיסא המתקפל מעץ, בידו המגבעת השחורה שלו, משחק בטבעת הכסף בעלת יהלום האיזמרגד הגדול שבאמצעה. גברת ראש-העיר תמיד התעניינה האם זהו יהלום אמיתי או זיוף זול. "חישבו שלפני זה לא היה כאן כלום! רק אפר ועפר שממנו התחיל הכל! גווענו ברעב, ממש כמו בימי החלוצים, והיקמנו הכל מאפס! ועכשיו, אני גאה להציג לכם את…" קריאה זו של ראש-העיר הופסקה בגסות רוח על ידי חריקת דלת עץ האלון הגדולה של האולם.
בפתח הדלת עמדה לה נערה ספוגת מים מהסופה שמתחוללת בחוץ. שיערה הזהוב היה דבוק למצחה והפך כהה יותר, עיניה הירוקות היו גדולות ומפוחדות. היא התנשמה בכבדות ובמהירות.
"אמרתי לך להישאר בבית!" קראה בזעף אמה של הנערה כשקמה אליה. הן יצאו מחדר האולם וטרקו את הדלת מאחוריהם.
"ובכן… אני גאה להציג בפניכם את סגני החדש, קמרון לופס!" בעקבות דברים אלה קם קמרון מכיסאו המתקפל בחיוך צחור שיניים גדול. קמרון, בעל עור שחום ושיער מאפיר מתולתל וקצר, צעד בחינניות יתר אל עבר הבמה הגדולה. הוא הוריד את מגבעתו האפורה מראשו וניגש אל דוכן הנאומים. ראש-העיר פינתה לו מקום וזזה הצידה בעודה מהדקת את מעיל הפרווה המלאכותית שלה. היא סידרה שיערה השחור בתספורת הקֵרַה המגיעה עד לכתפיה הצנומות והחיוורות.
"תודה לכם שבחרתם בי להיות סגנה של ראש העיר הנפלאה שלנו, רג'ינה לוסום, ותודה לך רג'ינה שהסכמת לבחירה זו." חיוכו הגדול גרם לרג'ינה בחילה שטיפסה כעת אל מעלה גרונה, "אני מבטיח לעשות שינויים נחוצים לנו ב'ליריין', אני מבטיח להקשיב לכם, ולנסות לקיים את בקשותיכן. תודה לכם על ההקשבה!" הוא ירד מהבמה וחיוכו הפך גדול יותר למשמע השריקות ומחיאות הכפיים הסוערות שנילוו אחריו. דלת האולם שוב נפתחה ואמה של הנערה נכנסה פנימה, הפעם בלי הנערה.
"רוביאה, אבקש ללא יציאות הפעם, אני דנה בנושא חשוב עכשיו." אמרה רג'ינה אל רוביאה, אמה של הנערה הרטובה, והמשיכה בדבריה. "חנות העתיקות של מר רובטס לא תמשיך לפעול לאחר חטיפתו הפתאומית." אנקת הלם נשמעה בקהל, ככה בחרה ראש-העיר להודיע להם מדוע מר רובטס לא חזר מחופשת הקיץ שלו. הגשם הלם בחלונות הזכוכית הגבוהים המכוסים וילונות ססגוניים בעלי עיטורים שחורים.
"לפי מה שקרה…" רג'ינה ניסת להתעלות מעל קול הרוח המייללת ללא הצלחה. היא זעקה וצעקה בזמן שכל אנשי החדר צפו במאורע שמאחורי החלונות. עמודי חשמל התעופפו באוויר, הגשם הציף את הרחובות, חלונות נשברו, תריסים נתלשו ממסגורתיהם. רק עכשיו דיבר קמרון על השינויים שיצטרך לעשות בשביל תושבי העיר.
"מה קורה כאן?" צרחה רוביאה והתעלפה. דם זלג מקצה פיה ונראה כאילו מישהו עילף אותה בעזרת דבר כבד.
"לא תוכלי לברוח לנצח!" קול ממזרי נשמע מאחורי רג'ינה. "הקללה תרדוף את 'ליריין' לעד!" היא הסתובבה וראתה איש מבוגר וקירח, בעל חיוך עקום ושיניים מצהיבות ורקובות, לבוש ברדס שחור המבליט את עורו החיוור צהבהב.
"קללה? מי אתה? מה אתה רוצה?" נבהלה רג'ינה.
"שכחתי שזוהי השפעתה של הקללה, אני ג'עסר, אביך!" בסיום דבריו נעלם ג'עסר מהאולם כשעשן שחור אפף אותו. רג'ינה נמלאה חיזיונות שלא ראתה קודם לכן, היא נזכרת.

-לפני שלוש שנים, בממלכת הקסם והאגדות-
הרוח הלמה באוזניה של אנבל כאשר קמה משנתה העמוקה. היא שכבה על אדמ לחה ובוצית כשערפל סגול סובב סביב יער עצי האורנים שהתנשא מעליה.
קראק!
עץ נשבר ונפל כמה מטרים ליד אנבל.
"הנה שאלה חדשה בשבילך, אם עץ נופל ליד נערה מסכנה, האם היא יכולה להיפגע? התשובה היא כן!" היא היתה נסערת מכך שלא ידעה היכן היא ומי הם הנערים השכובים על הרצפה לידה המתחילים להתעורר. היא קמה על רגליה ואספה את שיערה הבלונדיני הסגלגל בקצוותיו לצמה ארוכה.
"עוד חמש דקות אמא!" קרא נער כבן שלוש-עשרה מתחתיה של אנבל בעודו ישן. היא ניסתה להחניק גיחוך… טוב, צחוק ללא הצלחה. היא פרצה בצחוק.
"אמא שלך לא פה, חמוד! אנחנו באמצע שום מקום." קראה אנבל בעצבנות אל עבר הערפל הסגול שנעלם במהירות ופרש בפני אנבל עמק ירוק וגדול שמאחוריו נראתה ממלכה "שבורה למחצה".
"איפה אנחנו?" קול של ילדה קטנה שאל מאחוריי אנבל, היא הסתובבה וראתה ילדה כבת תשע יושבת על גזע עץ נפול מכוסה טחב. היא נראתה מבוהלת ושיערה השחור הארוך היה מסודר בקפידה מאחוריי אוזנה השמאלית ועיניה העינבריות נצצו מפחד. היא החלה לבכות ולדמוע.
"לא הכל יהיה בסדר, מתוקה שלי, הכל יהיה בסדר." אנבל ניגשה לחבק את הילדה הקטנה. "הכל יהיה בסדר. את רואה את הטירה שם? אולי נוכל לשאול מישהו אם הוא יודע איך נחזור הביתה, טוב?"
הילדה חייכה.
"מה שמך? שאלה אנבל. "לי קוראים אנבל."
"קוראים לי ג'סמין, אבל את יכולה לקרוא לי ג'ס." חייכה ג'סמין חיוך מתוק בתקווה שבאמת הכל יהיה בסדר.