סודות האפלה

אני שוב יוצאת. שוב לילה. ואני שוב מריחה את זה. את הריח המשכר הזה שנמצא בכל מקום. אני מנסה להתנגד לו, להפסיק לנסות לרדוף אחריו, אבל זה לא עוזר. כבר לא.
מגיל 18 הכל נראה אותו הדבר. יום ולילה, ריחות וצלילים. אני ראיתי את האנושות בשפל שלה, עשרות, ומאות פעמים. אני כל כך שמחה שאני כבר לא כזאת. לא שמה שאני עכשיו הוא יותר טוב. לשוטט בלילות, להיות רגישה להכל. הרבה יותר רגישה. לצוד.
כבר כמעט 370 שנים השגרה שלי היא כמעט זהה. טוב, חוץ ממנו. אבל זה לא משנה עכשיו. כי עכשיו הוא לא יכול למצוא אותי. לא אחרי שעברתי שוב.
אני שוב נודדת באפלה, ונעצרת בפתאומיות כשאני שומעת זרדים מתפצחים מאחורי. אני מסתובבת במהירות, אבל ברגע האחרון אני מחליטה להסתתר מאחורי עץ עבה.
משום מה, הלילה הזה הוא שונה. יש יותר ערפל מבדרך כלל. והריח. הריח הזה כל כך מציק לי, כי אני לא יודעת מאיפה הוא בא, או למה הוא כל כך מושך אותי.
"אני יודע שאת שם, דיאנה" אני שומעת אותו. לעזאזל. שוב הוא? מה הוא עושה כאן? אני לא השארתי שום רמז –
נשיקה פתאומית על העורף שלי משתיקה את המחשבות והדאגות.
"היי," אני אומרת בקול חלוש, אבל מגרה. זאת תמיד ההשפעה שלו עליי. אני מתחילה להתנהג כמו מפגרת גמורה. אוף. זאת בדיוק הסיבה שבגללה התחמקתי ממנו כל הזמן. אני שונאת את ההשפעה הזאת.
"מה קרה?" הוא שואל בדאגה גלויה ומלטף את פניי בעדינות. "את נראית … לא כמו עצמך,"
התנערתי קלות מהתחושה המוזרה ששררה עליי בכל פעם שהייתי לידו והרמתי גבה.
"איך אני אמורה להיראות?"
"אני לא יודע," הוא אמר ושם יד על החלק האחורי של צווארו בעודו מתנתק ממני במבוכה. "את נראית .. עצובה."
"למה שאני אראה – " אני מתחילה להגיד כשאני משתקקת פתאום. "מי שם?" אני צועקת לכיוון הכללי שממנו שמעתי רעש זרדים מתנפצים לפני שנייה. אני מחכה לתשובה במשך כמה שניות, וכשאני לא מקבלת אותה, אני מסתערת למקום המדויק שממנו הגיע הרעש. אבל אין שם אף אחד.
אני מתקדמת בשקט מספר צעדים כשאני נעצרת בפתאומיות, ספק מפחד, ספק מסקרנות.
אני לא מריחה שום דבר. טוב, אני לא מריחה שום דבר מיוחד. רק ריחות רגילים של יער. אבל הכוחות שלי … איך זה אפשרי? כבר כמעט 370 שנים עברו מאז שחוש הריח שלי היה כה חלש.
אני נסוגה במהירות שני צעדים אחורה, והיער חוזר לריח החזק-מדי שלו. אני מתקדמת בחזרה אל האיזור שממנו הרגע יצאתי, וממשיכה להתקדם יותר ויותר, בצעדים מהוססים, ונעצרת כדי להחזיק את האוזניים שלי, כדי להגן עליהן מהתחושה המוזרה. שקט. כל כך הרבה זמן כבר לא היה לי שקט כזה, שזה כמעט כואב. לוקח לי כמה שניות לקלוט מה קורה. הכוחות שלי .. הם נעלמים.
אני אפילו לא יודעת מה בדיוק אני מרגישה, כי הרגשות שלי מתערבלים אחד בשני במהירות אדירה.
אני מסתכלת לאחור בשביל לראות אם כריס עדיין שם, אבל אני לא רואה אותו בשום מקום. אני מרגישה חלשה בלי החושים שלי. פגיעה אפילו, אבל אני עדיין ממשיכה להתקדם, מחפשת את מקור הבלבול.
"יש שם מישהו?" אני שואלת את החשכה הריקה, מצפה לקבל שתיקת לילה מפחידה כתשובה. אתם יכולים רק לתאר לעצמכם עד כמה זה הפחיד אותי כשאני שומעת תשובה.
"מי את?" אומר קול משמאלי.
"קוראים לי דיאנה," אני עונה בקול רועד מעט. אם חוש הריח, השמיעה, והמהירות שלי אבדו, כנראה שהחוזק שלי כבר אינו, ואני לא יכולה להגן על עצמי. "אני גרה כאן, בעיר," אני מוסיפה. משהו בתוכי אומר לי שאני צריכה להמשיך לדבר, או שזה לא ייגמר טוב.
אני מתקדמת מעט לכיוון שממנו בא הקול, כשאני מרגישה יד המונחת בזהירות על כתפי.
"את .. את אחת מהם. נכון?" הוא שואל בקול רועד. הוא .. יודע? הוא יודע עלינו? אף בן אנוש לא יכול לדעת עלינו. מצד שני …
"אחת ממה?" אני שואלת בקול תמים, מנסה לגרום לזה להישמע כאילו אין לי מושג על מה הוא מדבר, עם רמזים למצב בריאותו הנפשית.
"ה – היצורים האלה. הם .. הם – " הוא משתקק כשהוא רואה את עיני. עיני האדומות כדם. אתה רוצה להפחיד מישהו למוות באמצע היער, מה יעבוד יותר טוב מאשר לתת לו לראות את העיניים המלחיצות שלך? "א-את … " הוא הצביע עליי ונסוג לאחור בפחד, מועד על ענף כלשהו, ונשאר על הקרקע.
"אני לא אפגע בך!" אני צועקת לו בקול מתחנן. משום מה יש לי צורך כזה להראות לו שאני לא אפגע בו. לגרום לו להבין. אני מתקדמת לעברו באיטיות, והוא זוחל לאחור, עיניו מלאות אימה.
"ת-תתרחקי ממני!" הוא אומר בגמגום.
"הכוחות שלי לא עובדים לידך," אני אומרת, עדיין מנסה להרגיע אותו, ובו בזמן גם תוהה, איך ידעתי את זה.
"אני יודע, בגלל זה הם צדים אותי – " הוא התחיל להגיד ואז השתתק במהירות, כאילו אמר משהו אסור.
"אני לא מתכוונת לצוד אותך, אני נשבעת!" אני אומר בקול שבור. למה כל כך חשוב לי שהוא יאמין לי?
"אני לא סומך עלייך," הוא עונה לי בקול ספק ארסי, ספק מפוחד.
"אתה לא צריך לסמוך עליי," אני אומרת כשאני סוף סוף משיגה אותו ומושיטה לו יד. "נכון לעכשיו, אתה צריך לשתוק ולתת לי לעזור לך לקום. אם תמשיך עם כל הרעש הזה, עוד תמשוך לפה זאבים או משהו. אתה באמת רוצה את זה?" אני מסבירה ומחכה שהוא יקח את ידי. יראה שהוא סומך עליי. הוא משתהה כמה שניות לפני שהוא נותן לי את ידו לבסוף, ואני מושכת אותו לעמידה, ושנינו עומדים כמה שניות, בוהים אחד בשני. הוא, בשיער השחור החלק שלי, עם הפוני החלק בצד ימין, ובעיניים האדומות והעל-טבעיות, ואני, בשיער הבהיר והעיניים הירוקות, שנראות כאילו הן זוהרות. לבסוף הוא מכחכח בגרונו במבוכה, ואני עדיין יכולה לראות שאריות פחד על פניו. הוא פותח את פיו כדי להגיד משהו, אבל ישר סוגר אותו, כאילו ניהל ויכוח בינו לבין עצמו.
"אני לא הולכת לנשוך אותך, אם זה מה שאתה חושב." אני אומרת ונושפת בכעס. "גם לא לשתות את הדם שלך, או לרצוח אותך, או בכלל לפגוע בך בכל דרך שהיא, אוקיי? מבטיחה."
הוא עדיין משתהה קצת, סורק אותי מכף רגל ועד ראש, ולבסוף אומר את הדבר הכי מטומטם שחשבתי שהוא יכול להגיד. "אז את ערפד?"
אני לא יכולה לעמוד יותר במתח, ואני פשוט פורצת בצחוק לא הגיוני, מנסה להשחיל מילים בהתפרצות המוזרה. "אתה – איך – איך הגעת למסקנה הגאונית הזאת?" אני בקושי מצליחה לסיים את המשפט, אבל ברגע שהוא יוצא מפי, אני נרגעת, אבל עדיין מצחקקת באופן בלתי גלוי.
הוא מסתכל עליי כאילו אני משוגעת לגמרי.
"היי, לא אני המשוגעת כאן!" אני אומרת בחיוך שללא ספק לא אמור להתקיים במצב הזה. "אתה זה שמבטל את הכוחות שלי, ואומר שיצורים רודפים אחריו."
כמה שניות של שקט. כל כך שקט שאני יכולה לשמוע ציפור מעליי, מה שמוזר בשבילי, כי אני עדיין לא רגילה לזה שהשמיעה שלי לא על-טבעית. אני מסתכלת למעלה בהפתעה ועוקבת אחרי הציפור, כשאני שומעת אותו אומר חרישית, "אני דארן."