סהרה 2

חלק 2
הנהג פתח את דלת המרכבה. "הגענו, גבירתי." סהרה נאבקה לחלץ את שימלתה התפוחה מהמושב. לבסוף יצאה, מתוחה ורגזנית, והחלה לצעוד לעבר פסל הזאב הגדול. עיניו היו זהובות כשלה. מצב רוחה השתפר במקצת. היום, לפני שבע עשר שנים, הציל הזאב הזה את חייה, ובמשימתו נפל חלל. הוריה ככל הנראה נפטרו באותה מלחמה. היא העבירה את ידה על אפו. האגדה אומרת שהוריה, המלך והמלכה, הפקירו אותה בידיו להגן עליה בעוד הם יוצאים לסיים את הקרב. הקרב הסתיים, אך לא לפני משימת ההתנקשות האחרונה- בה הושמד הארמון ונהרגו כל השומרים. הוריה לא חזרו.
מאז הארמון כבר נבנה מחדש. האנדרטה הגדולה, לזכרו של הזאב, הוקמה קילומטרים ספורים אל תוך היער, בעיירה קטנה שאיש אינו זוכר את שמה. היא מלמלה מספר מילים, מגוללת בלשונה את שמו, שהיה ידוע רק לה. זהו יום אבל, אך בשבילה זה גם היה יום התחיה.