סאן טוסקנס – פרק 1
הרוח שרקה בחוץ והצליפה בצמרות עצי הדקל, השמיים היו מעוננים וברקים ורעמים נשמעו מכל עבר. אפילו שהשעה הייתה שתיים עשרה בצהריים, היה חושך כאילו אמצע הלילה.
עוד יום שיגרתי בסאן טוסקנס, העיירה הסמוכה לחזיתה המערבית של טקסס סיטי.
"קיילה בחייך אולי תרגיעי קצת את השמיים? אני מנסה לישון כאן למען השם!" מלמלה סבתא,
לבושה בכותונת לילה מרופטת.
"אולי כדאי שתפסיקי לישון כל הזמן ואז זה לא יפריע לך" אמרתי משועשעת, "וחוץ מזה, מי
הולך לישון בשתיים בצהריים?"
"אני, ככה זה כשקמים בשש" ירתה אליי חזרה. דיון עם סבתא שלי יכול להימשך שעות,
גם עם זה על הדבר הכי מטופש שיכול להיות.
"אז תפסיקי לקום בשש"
"לילה טוב קיילה" אמרה וצעדה לחדר השינה.
התיישבתי בנוחות על הכורסה האהובה עליי, ובדיוק אז נשמעה דפיקה בדלת.
"כמובן.." מלמלתי וניגשתי לפתוח את דלת העץ הישנה.
"תגידי לי את מטומטמת או שאת סתם עושה את עצמך?!" נשמע קולה המצפצף של ג'סיקה עוד לפני שהספקתי לראות אותה.
"טוב לראות גם אותך ג'ס" גיחכתי.
"אויש תשתקי" מלמלה ונכנסה.
"אני שעה מתקשרת אלייך! תגידי מה קורה לך? אפילו השמיים כועסים בגללך" אמרה וישבה על
הכורסה שלי.
"לא שמתי לב…" אמרתי בקול חלש, כי ברור גם לי וגם לג'סי ששמתי לב שהיא התקשרה אליי,
פשוט לפעמים אני צריכה את הזמן לבד הזה.
"מה שתגידי… בכל אופן אני מזכירה לך שיש היום את המסיבה בנוקט סיטי" אמרה וקרצה.
"אבל כבר אמרתי לך שאני לא ב…"
"תשתקי" קטעה אותי, "זאת פשוט לא שאלה".
"ג'ס בחייך, את רואה שזה לא היום שלי" ניסיתי שוב את מזלי.
"ומתישהו כן היה היום שלך? תקראי לי בבקשה כשהוא כאן, יש לנו שיחה" אמרה בזלזול.
"אוף.. מה שתגידי" וויתרתי, היה לי ברור שג'סי לא תתן לי להתחמק מזה.
"יש!!!" צרחה ג'סיקה וקפצה מהכורסה.
"אנחנו הולכות לתפוס בחורים היוםםם!!" צעקה והתחילה לרקוד את הריקוד המטופש שלה.
"היי היי היי שום בחורים!" הזהרתי אותה.
"קפצי לי" אמרה והמשיכה לרקוד.
אף פעם לא הייתה לי מילה מול ג'סי, אני פשוט לא יודעת לריב, לעמוד על שלי.
וג'סי יודעת הכי טוב בעולם.
וזו אחת מהסיבות שנהיינו חברות כאלו טובות, תמיד ידעתי שג'סי תגן עליי ותגיד את מה שאני רוצה להגיד אבל לא מסוגלת.
"אני אאפר אותך ואלביש אותך, וכולם יסתכלו עלייך!" אמרה בעיניים נוצצות.
"טוב, אחרי שיסתכלו עליי, כמובן" הוסיפה ונפלה אל הספה מצחקקת.
"את כזאת חיה בסרט" אמרתי וזרקתי על ג'סי כרית.
"אני?!" צעקה ופרצה בצחוק מתגלגל, והעיפה עליי כרית אחרת.
"מי אם לא את" אמרתי ופרצתי בצחוק גם אני.
המשכנו לזרוק אחת על השניה כריות ולפרוץ בצחוק עד שכבר כאבה הבטן.
"טוב טוב בואי נרגע, צריך לארגן אותך" אמרה בקול הרציני שלה.
אוי ואבוי לי.
תגובות (0)