נשר- פרק ראשון

"אולי תפסיקי לבחוש בקערית האוכל שלך ותתחילי להזיז את עצמך?" הקול של אמי הדהד באזני השמאלית, באמת העדפתי לבחוש בקערית יום שלם מאשר לבזבז את יומי בחווה, הרי ידוע לי שהוריי ישוחחו עם בעל החווה, (שהוא בעצם חבר של אבא שלי) על כלכלה ופוליטיקה, על כמה שהילדים גדלו וגם פה ושם כמה בדיחות גסות שנאמרות בקודים לא מוצלחים. ואני כמובן אהיה עם אחיותיי בפינת הליטוף והן יכריחו אותי לשחק איתן ב"חטיפת ארנבונים לשבי הספינה" – משחק מטופש שהמציאו מאז שאנחנו נוהגים לבקר בחווה. טארה וסטיבי- שתי אחיותיי הקטנות, שבניגוד לבנות 6 רגילות וטיפוסיות, ברביות או תיק הלו קיטי, לא בדיוק מעניין אותן. לטארה וסטיבי עיניים גדולות, חומות וטובות, מעוטרות בכמה נמשים זעירים על עורן הלבן. וכמובן הן אומרות שכשהן יגדלו הן יהיו שודדות ים רודפות הרפתקאות. אמא הלנה טיפוס קפדני, עיניה חומות כהות ועמוקות, אף פעם לא הייתי קרובה אליה, לא סיפרתי לה כלום, יותר לאבא גיבי, קירח וטיפה שמנמן, עיניו תכולות ויפות, וכשאת מתבוננת בהן, את יכולה לראות את עצמך ממש כמו במראה. אמא מנהלת ספרייה ואבא עובד ומרצה במשתלה. וזו עובדה שמסבירה מדוע הגינה שלנו הרבה יותר יפה, מטופחת וגדולה בניגוד לבית שלי. ואני, אני אבלין. אבלין קולינס. בת 15, ו… אין לי כל כך מה להגיד על עצמי. אני לא אדם של דיבורים. אל תטעו, גם לא של מעשים, טוב.. אולי טיפה. רק כשצריך. שיערי מגיע עד קצת מעל כתפיי, אדמוני ומסורבל, עיניי אפורות ועורי לבן וצח; תמיד רציתי נמשים כמו של טארה וסטיבי, והן תמיד רצו עור חלק כמו שלי- כי הרי נמשים מקשה על תדמית הפיראטיות הקשוחות.
שזרתי את שיערי לצמה ולאחר מכן התחרטתי וסידרתי אותו ישר ופזור. התבוננתי במראה בעיניים בוחנות, ובפזיזות שלפתי מהתיק הקטן שלקחתי איתי אתמול לפאב את האודם ששכחה אצלי אמילי, בת הדודה שלי, שהיא היחידה במשפחה שיש סיבה לבוא לארוחות החגים. מרחתי בזהירות על שפתי את הצבע האדום התואם לשיערי וחשפתי חיוך מאולץ מלא בשיניים, ומיד לאחר שנייה הורדתי אותו.
אני גרה בלונדון. אם לדייק נולדתי בארצות הברית בבוסטון, אמא לא אהבה את העבודה בבוסטון ויותר התחברה ללונדון, ולמסורת הנימוס הזאת. כל הדרך ללונדון היא לא נתנה לי מנוחה ורק התאמנה איתי על מבטא בריטי. "לא אבלין, "TTTEA CUP OF TTEA בכל מקרה, הכרתי כאן את הולי גלאס, חברתי הטובה ביותר. בבית הספר היו לי הרבה חברים בהתחלה, מפני שכולם התלהבו שאני ה"חדשה", מהר מאוד זה נעלם ו.. נהייתי רגילה. יכולתי להיות מוקפת באנשים ועדיין להרגיש בודדה. רק הולי, הייתה נראת לי שונה. וכשהתחלנו לדבר, גם לא הפסקנו. יש לי עוד ידיד מאוד טוב, אמיל. אמיל אני והולי הקמנו להקה, אמיל תופף בתופים, הולי הייתה שרה, ואני ניגנתי בגיטרה חשמלית. הולי היא ג'ינג'ית חייכנית, ואמיל גבוהה ואדיש, והוא דיי "בד בוי", אך בתוכו הוא בחור רגיש, ואני והולי הכרנו את האמיל הרגיש שבו. תמיד חשבתי שבינו לבין הולי יש משהו, ואכן יש, דיי בהכחשה. ואיך הולי מתעצבנת עליי כשאני רואה אותם קרובים וצועקת מאחורה 'אווו'. עלה לי חיוך על הפנים. "טוק טוק טוק" הכניס את ראשו אבא גיבי מבעד דלת חדרי, ובחיוך צדדי הודיע כי אמא עלולה לאבד את שפיותה מרוב עצבים.
טפחתי על שכמו של אבי, הנהנתי בהבנה וסגרתי את הדלת. מן הארון שלפתי חולצה שחורה וקצרה וג'ינס משופשף. נעלתי את המגפיים שהיו פעם של אמא וצעקתי "אני מוכנה!" אמא יצאה מחדרה לבושה במכנס חום , חולצה כחולה וג'קט עור,פניה היו זועפות, אך כשהפנתה את מבטה אל מגפיי העור שבעבר היו שלה, ירדה ההבעה הכעוסה. "לא להאמין שהמגפיים האלו היו שלי בילדותי הרחוקה. איזו סגירת מעגל!" אמרה אמא ברוך וחייכה כשמביטה בי, משכתי בכתפיי ובחיוך קטן הרמתי גבה. "קדימה, נרד ונלך, אנחנו כבר מאחרים!" אמרה אמא וכיבתה את האור בחדרי.
טארה וסטיבי ירדו במדרגות תוך כדיי משחקות במלחמה עם חרבות "הו קפטן סטיבי לא תימלטי הפעם!!" "בהחלט אמלט!, רוצה הוכחה?" החרב עפה מעל ראשי, צעקות וצרחות, שריקות וקריאות מכל עבר, איבדתי את זה. סטרתי לאחותי הקטנה וצעקתי "שקט! דיי! שקט כבר! מתפוצץ לי הראש! והמשחקים שלכן מטופשים!" סטיבי קפאה במקומה, וטארה בהתה בי בתדהמה, עיניה הקטנות של סטיבי לאט לאט התמלאו בדמעות נוצצות שזלגו על לחייה הרכות. "אני שונאת אותך" אמרה בקול שקט וצרוד סטיבי. היא הסתכלה עלי במבט פגוע ואכזרי, טארה הסתכלה על סטיבי בעצב ולאחר מכן הנידה ראשה אליי, "ג..ג..גם אני..! גם אני שונאת אותך, הלוואי שהיית נשארת בבית הישן, בבוסטון!" הוסיפה טארה והרכינה ראשה. "היי, סטיבי! טארה, אתן יודעות שלא התכ.." קטעתי את עצמי ונאנחתי אנחה מייגעת וכואבת.
בדרך לחווה שתקתי, בהיתי בחלון והקשבתי להקלטות שאמיל שלח לי.
כשהגענו לחווה, החבר של אבא דיוויס ואשתו סטייסי קיבלו את פנינו, "שלום! שלום! איזה כיף לראות אתכם! היי מקסימות! יפהייפיות! אבלין איך גדלת! סטיבי מתוקונת, הו טארה אתן כל כך דומות, אתם חייבים לסייר בחווה המדהימה שלנו!" תמיד שנאתי את סטייסי, היא פשוט הייתה תמיד טיפוס כזה, טיפוס שלא אהבתי. "סטייס, לאן את ממהרת?" גיחכה אמא. "היום, היום לא נשב כרגיל ונפטפט, היום יש לי הפתעה!" אמר כולו מחיוך דיוויס, לבוש בכובע בוקרים וגבותיו תמיד מכווצות. "הפתעה?! איזו הפתעה?" צעקה טארה בהתלהבות, "היום," פתח דיוויס בקריאה עמוקה בעוד הוא מוריד בפנינו את כובעו ומגרד את קרחת ראשו, "היום נצא לטיול בהרים, עם הסוסים!" מחץ' דיוויס את פניה של טארה, הרים אותה באוויר,וחבש לה את כובעו.
שמחתי, שמחתי שיום אחד סוף סוף החליטו להיות נדיבים ולארח אותנו בקצת מעבר לביקור בפינות הליטוף והתבוננות באורווה מרחוק
. סטייסי הובילה בדיבורים ופיטפטה עם אמא, אבא כמובן עם דיוויס וטארה וסטיבי בחנו את האבנים הלבנות שהיו על הרצפה. "אלו הסוסים, בואי בובל'ה סטיבי, זהו הסוס שלך, סוס פוני חמוד, ושמו פינקי. ואת? בואי טארושקה פיצפונית, גם לך יש סוס פוני, ושמו סאן." אמרה סטייסי בקול הזה שלה, שכאילו מתחנף. "הא, אני מעיזה לעלות על הסוסים הכי גבוהים!" צעקה טארה. "בואי אבלין יפה, הנה הסוס שלך, מפני שאת גדולה, הנה לך סוס גדול, שמו הוא אלכסנדר." אלכסנדר היה יפהיפיה, כולו לבן וחלק ועיניו היו נראות גדולות וטובות. על האוכף של אלכסנדר תליון של נשר מוזהב שעל מצחו אבן קטנה ואדמדמה בצבע של יין . רכבנו על הסוסים כבר במשך שעה, ועכשיו כשהתרגלנו, אפשר להתחיל להגביר את הקצב, אלכסנדר היה מאד מהיר, הוא מיהר מאד וכבר הייתי דיי רחוקה ממשפחתי, תחילה ניהנתי מעניין הריחוק והשלווה, ומשב הרוח עבר בין שיערותי הרכות והאדמוניות, עייני שרפו ודמעו מעט מהרוח החזקה. התרחקתי מאד, וכבר התחלתי לדאוג. אלכסנדר דהר במהירות רבה, הוא סטה מהשביל והמשיך ללמעלה, התחלתי להילחץ, לא יכולתי לרדת מאלכסנדר, עצמתי עיניים, משהו בי לא רצה לעצור. רק עצמתי עיניים ואחזתי בו חזק, אמרתי לעצמי שאם כך קרה, זה כנראה צריך לקרות, אני צריכה לסמוך על אלכסנדר. עברו כמה שעות, שעות רבות של דהירה, שעות רבות של אי ודאות צורבת, אלכסנדר התעייף והתמוטט על הרצפה, נפלתי גם אני, נפלתי חזק על ראשי והתעלפתי. חלמתי, חלמתי חלום מוזר, בחלום אני אלכסנדר והולי, אני דוהרת על אלכסנדר בתוך נהר אדום והולי צועקת לי "לא! לא!" תוך כדיי נעלמת בנהר האדום, החלום חזר כמה פעמים, כנראה בגלל הגעגועים אליה. לפתע הרגשתי חבטה קלה שהעירה אותי, כאב ראש חזק תקף אותי, והרגשתי את ראשי כבד כמשכולת, פקחתי את עיניי ראיתי כפול, מצאתי את עצמי קשורה אל בול עץ, מסביבי אנשים עם עיניים בוחנות, מהומה. ומולי עומדים שלושה אנשים עם פנים קפודות ובוחנות, אישה ואיש מבוגרים ונער, לבושים בבגדי אינדיאנים. ואני כולי משותקת, הבחנתי סביבי וראיתי יער רחוק, ריצפה מלאה בחצץ ובתי קש. "א..אי..איפה אני?" לחשתי. "מה את עושה כאן? מאין את? ומי הביא אותך לכאן?!" צעק בתוקפנות האיש שמולי, "אנ..אני לא יודעת, איפה אני?" "עני על השאלה! מאיפה את? ומאין לך על שבטנו?" הוסיפה האישה. "הפסיקו! תנו לה לנשום, היא היתה מעולפת!" התפרץ הנער, לנער עיניים כחולות כהות, ממש כמו הים, בלורית שחורה ושפתיים סימטריות, ממש כאילו משורטטות, עורו שחום ולמבנה גופו הדיי מרשים צמודים בגדי עור עם חוטים נופלים, ולצווארו שרשרת לוכד חלומות, הכל היה מטושטש ומוזר, אך דבר אחד ראיתי בבירור- על ידו, היה צמיד עם התליון ההוא, , שהיה על האוכף של אלכסנדר, הנשר המוזהב. האם זה ייתכן? איך זה שאלכסנדר, דווקא הוא, הוביל אותי לכאן? לפתע תקפו אותי עוד כאבי ראש חזקים, הסתחררתי, כל מה שראיתי זה את דמותו של הנער נאבק על נשימתי. והנשר המוזהב, הולכים מיטלטלים, מסתובבים, דוהים ונעלמים בתוך מערבולות נפשי.
לאחר כמה שעות, בערב. פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי שוכבת במיטה ולמצחי מגבת קרה ולחה. הוריי עמדו בפתח הדלת, "תראו מי נזכרה להתעורר" חייך אבא גיבי וצעק לאמי שתבוא. לפני שהספקתי להתרומם רצה אליי אמא מנתשפת ומבוהלת "סוף סוף, כמה שדאגתי." הסתכלה בי אמא במסירות. "אמרתי לך שד"ר ווילסון צדק" הוסיף אבא מהצד.
מיד שלפה אמא מדחום ולפני שהכניסה אותו אל תוך פי הזזתי את ראשי, התרוממתי לישיבה ובכאבים חדים אמרתי "רגע" בקול צרוד.
"מה קורה פה?, לפני כמה שעות הייתי בשבט אינדיאני, נשר מוזהב, אני..ראי..ראיתי" ותוך כדיי מילמוליי הסתכלה אמא אל אבא בדאגה והנהנה ראשה מצד לצד בשליליות ותסכול. "דיי הלנה, הכל בסדר. בסך הכל חטפה כמה מכות, היא לא מרגישה טוב, תני לה לנוח"
אמא הניחה לי ויצאה עם אבי מהחדר בעוד הם מתווכחים בצעקות שלאט לאט נעלמו עם הריחוק שלהם מחדרי. הסתכלתי מסביבי ולא הבנתי מה קורה, זו ההרגשה הכי מוזרה שאי פעם חוויתי. כנראה שבאמת חלמתי.ולמרות שלא הבנתי עדיין את השתלשלות האירועים, הייתי עיפה מדי. עצמתי את עייני ושקעתי אל תוך תרדמת.

-פרק ראשון