נשלטים פרק 3

אמולייט הישובה על המיטה, שלחה את ידה ומיששה את הסימן דמוי הקעקוע סביב צווארה. הוא היה יפהפה, הוא משך כל כך הרבה עיניים כל הזמן, שאמולייט הלכה עם שרשרת דמוית קולר כדי להסתירו. לסימן הזה קוראים טבעת החנק. למה? כי היא חונקת, פשוטו כמשמעו.
אמולייט נולדה לאמא שהיא קללה. אמא אלמוות, אמא בעלת היסטוריה שחוזרת על עצמה, אמא שנשאה את כל עול חיי הנצח על כתפיה. האמא שמופיעה בכל ספרי הילדים, האמא שמתנהגת מגעיל אל ילדיה החורגים, היפהפייה שהכניסה תפוח אל תוך סיר רעל, האמא שעשתה הכל כדי לגנוב אהבות.
המון קוראים לה האמא החורגת.
אבל אמה, פוסיל, השתנתה. ומאז שהשתנתה, היא משלמת על כל הסבל שגרמה לאחרים. אבל לאאאאאא, אמא שלה היא אדם מיוחד, אדם אחד ויחיד בעולם, אז חייב שתהיה לה המשכיות, אז ביום אחד בהיר אמולייט נתקעה לה שם, בתוך הרחם של אמה, והיא ירשה את כוחותיה.
עכשיו אמה היא אישה רגילה, אנושית לכל דבר, ואמולייט היא זו שנדפקה עם המתנה-קללה של כוחות על אנוש. אמולייט הייתה יכולה לשנוא את זה, או לאהוב את זה, הבעיה היא ששום כוח על אנושי לא התגלה אצלה. שום קול מהפנט, שום ישות משפיעה, שום כוחות קסם, שום יופי ושום אופי.
חוץ מטבעת החנק, כמובן, שחונקת את הנשמה שלה כל פעם שאמולייט מנסה להכאיב למישהו. גם אם סתם תיפול על מישהו בטעות, החנק המוכר והמעצבן יבוא ויזכיר לה כמה דפוקה היא.
עכשיו אמה מרצה כמה שנים על איזו סינדרלה אחת שחייה נהרסו בגללה, איזה חרטא, אמולייט שמעה שהיא נישאה לאיזה נסיך טיפש. זה רק חיזק את העובדה שאמולייט צודקת, כי לאדון ולגברת קוראים פרינס וסינדי.
אוווו האירוניה…
היא סך הכל בת תשע עשרה וחצי, היא אפילו לא יודעת אם היא אלמוות בכלל. לעומתה, פוסיל כבר בת כמה מאות.
"בא לי למווות," היא החלה לשיר עם מנגינה מוקרצת בזמן שקרעה את הרשימה לגזרים, באיטיות, מטלה אחרי מטלה. "אני תקועה כאן עם אמא שלי, העתיד שלי שרוו-אווו-וווט…"
"את שרה מהמם, כמו תמיד." דמות רכנה מעל אמולייט, "ואי, את עוד פעם אורזת. תני לי לחשוב, כמה פעמים כבר פרקת את המזוודה שכבר ארזת…?"
אמולייט גלגלה עיניים, "אני חושבת שמאה פעמים. אני לא מצליחה לברוח, מסתבר."
מארי צחקה בזמן שהגנה על תיק המעצבים שלה מהאבק שבמחסן, "אוווי מולי, ממה את כבר צריכה לברוח? אה נכון, החדר שלך קטן יותר ממאורת עכברים!" ואז שוב צחקה.
רעש, חשבה אמולייט, ולא קוראים לי מולי.
"המחסן סבבה, זה הריח שלך שלא עוזב אותי, מריח כמו נבלה." אמולייט חזרה על העלבון שאמרה לעיתים קרובות, "ואני מניחה שלא באת לכאן רק כדי לשבח את השירה שלי ולרחם על החיים שלי."
הבעתה של מארי התחלפה ישר למסכת בוז, "אבא שלי גילה שאת עובדת מחוץ לבית."
"ואז?"
"הוא הולך להחטיף לך."
"אה-הא." זו כבר לא פעם ראשונה, "אני משקשקת."
"הוא אומר שאת גם ככה חסרת השכלה, אז אין שום טעם שתעבדי מחוץ לבית."
"נאום חוצב הלהבות שלך גורם לי לבכות," אמולייט סיימה לקרוע את רשימת המטלות.
"אז אין לך לאן לברוח." מארי בדקה במהירות את צג הפלאפון שלה, ואז מיהרה להסתלק.
אמולייט נאנחה.
היא יצאה החוצה גם, מתעלמת מהשביל שמוכן בשבילם, וחצתה את דרכה על הדשא. כשהגיעה אל השער הרימה את ראשה ובהתה בו, כאילו קיר בלתי נראה חוצץ בינם.
אם היא רוצה לצאת בכוונה לברוח, היא אף פעם לא מצליחה לעבור, כאילו קיר ג'לי מחזיר אותה אחורה. היא חייבת להישבע שהיא חוזרת, כך היא מצליחה לצאת לעבודה. פעם ניסתה לברוח כשכבר הייתה בחוץ, ואיך לא, פתאום מכונית מחליטה שאמולייט היא כביש חדיש, ואז מבית החולים היא חזרה אל האחוזה הטיפשית הזאת. היא ניסתה שוב פעם כשהגברת שלחה אותה לקנייה לילית. היא ניסתה לברוח עם המוצרים אבל פתאום שוטר עצר אותה ודרש לראות את השקית. כמובן שבתוך השקית פתאום היו אקדח ושקיות עם אבקה לבנה.
אמולייט עמדה כך במשך כמה דקות.
"אני יוצאת ואחזור אחרי שבוע, נשבעת." היא ניסתה, אבל זה לא עזר.
"אתה ממש מגעיל, קיר ג'לי. אני שונאת אותך." היא הטיחה בו.
מאחד החלונות באחוזה, פוסיל עמדה והביטה בבתה, אמולייט. ראש המשרתים שמה לב לפוסיל הבוהה ושאלה, "היא שוב מדברת לאוויר?"
פוסיל לא ענתה. מאז העבירה את הישות המוזרה אל בתה בזמן הלידה הלא טבעית, היא כבר לא חשה בצורך לראות סבל יותר. היא מצליחה לחוש עייפות, מצליחה לחוש צער. היא חשה אשמה. היא לא החליטה ללדת בכלל, היא לא היתה במערכת יחסים מאז השתנותה. מה או מי שזה לא יהיה, ששינה אותה אחרי הלילה המטורף הזה, לקח לה את היכולת לפגוע, אבל לא נתן לה יכולת להתחבר עם אנשים. היא בקושי דיברה עם איש. רק אחרי שאיכשהו היא ילדה את אמולייט, חשה איך פתאום היא נהפכה לאנושית. היא החלה לחוש רגשות מוזרים, רגשות שעכשיו פוסיל ידעה שאפשר לקרוא להם "רגשות חיוביים". איך אמולייט נוצרה, היא לא יודעת. היא שיקרה לה ואמרה שאביה ברח, לאמולייט לא היה קשה להאמין לזה.
פוסיל הסתירה את זה מאמולייט, אבל היא פחדה מהיום בו הישות תתגלה מחדש, היא ידעה עד כמה הישות הפכפכה, היא חוותה זאת. היא סיפרה לאמולייט לא פעם ולא פעמיים את סיפורה הארוך, כדי להזהיר אותה, כדי לגרום לה לזהות את הרגע בו פתאום תחוש איך משהו אחר נמצא בתוכה. למזלן או לרעתן, זה עדיין לא הופיע.
אמולייט החלה ללכת במעגלים כמו כלבלב שחיפש מרגוע, שיערה הכחול בולט ברקע הטבעי של הצמחייה. פוסיל נאנחה שוב.
"היא תגדל, פוסיל, אין צורך לדאוג כל כך. גם אני הייתי משתגעת אם הייתי נולדת במקום אחד וחיה במקום אחד בלי לצאת ממנו כמעט, בלי חברה הגונה…" ראש המשרתים החלה להרעיף על פוסיל רחמים.
רחמים. רגש מזויף, רגש הפכפך, רגש חולף. פוסיל שנאה רחמים.
היא חייכה, אמולייט כל כך דומה לה באופייה הדיכאוני והמוזר…
מלמטה, אמולייט צרחה בתסכול, מרימה את פניה לשמיים, ואז החלה לבעוט באוויר, איפה שהחסימה הבלתי נראית נמצאת.
פוסיל חשה איך צמרמורות מפלחות את גופה, צווארה של אמולייט זהר. פוסיל התקשחה וחזרה לקרצף כדי להסיח את דעתה מהמחשבות שהציפו אותה. טבעת החנק לא אמורה לזרוח ככה. לפוסיל הייתה תחושה שהישות הזאת תבוא בקרוב.