נשלטים פרק 2

~כמה מאות שנים אחר כך~

"אולי לך זה קל, אבל לאחרים זה יכול להיחשב כחלום בלהות, את יודעת?" הספרית חתמה את שיחתן כדי להתרכז יותר. ידיים מהירות גזזו את השיער הבלונדיני וסידרו קצוות סוררת ומעצבנות שהתעקשו לעמוד בדרכה של הספרית עם השיער הוורוד, בלום. בלום נחשבה לספרית מקצוענית למרות מחיריה הנמוכים והמיקום המוזר של המספרה. תוך כמה דקות האישה עם השיער הבלונדיני עמדה עם חיוך רחב מפה לאוזן מול המראה ונגעה בשיערה בחרדת קודש.
מהפינה הצדדית ביותר של המספרה בקע גיחוך חנוק שלא הגיע לאוזני הבלונדה הצבועה. זו הייתה צעירה בת 19 וחצי. מבטה היה מזלזל כמו של זקנה המביטה בדור צעיר שעושה שטויות, אך שיערה הכחול ואופן הישענותה על המטאטא שיוו לה מראה מרדני וצעיר. היא משכה לא מעט עיניים כל הזמן, לכן תמיד עמדה בצד.
"אמולייט." קול מצווה השייך לבלום גרם לצעירה להתייצב ולהתחיל לטאטא את הרצפה במומחיות של אחת שיודעת להחזיק מטאטא. היא השפילה את מבטה וניסתה להיות בלתי נראית בזמן הפעולה, מתמקדת במטרתה. תוך שניות ספורות הרצפה הייתה נקיה מכל זכר לשערות. לאחר שסיימה והשליכה את כל הזבל לפח, חזרה להישען בתנוחה שבה הייתה לפני כן.
"מה כל כך כיף בחיים המונוטוניים האלו?" היא מלמלה לעצמה. שפתיה נמשכו לאחור בחיוך לא חיוך כשחבורת נערים עם שיער של תרנגולת שכבר מזמן יצא מכל הגדרה נכנסו אל המספרה, צוחקים וגועים כמו עדר קופים. הם חושבים שהם כל כך… חשובים, משמעותיים, חשבה לעצמה אמולייט. היא חיפשה בעיניה את הזכר המוביל, ומיד מצאה אותו. מי שטיפש מספיק כדי לחשוב שהוא חכם, בטח יצביע על זה שדיבר בהתלהבות עם תנועות ידיים, זה שישב באמצע והוביל את השיחה. אבל זה בסך הכל כיסוי, מחווה נואשת לקבץ את החברים שלו אליו, התחננות להקשבה. הזכר המוביל ישב בצד, עם התספורת הכי פחות מגוחכת. למה? כי הוא לא צריך "שוו" כדי שיתפעלו, החברים שלו עושים זאת בשבילו. הוא לא דיבר. למה? כי מילותיו חשובות, הוא יודע מתי לשרבב משפט כדי שהשאר יקשיבו בהפתעה, בשקיקה, ויצפו לעוד, שלא יגיע אלא רק עד אחרי זמן מה. הוא לא זז הרבה, וזה כדי שכל תנוחה תראה חשובה.
כאילו לאשר את מחשבותיה של אמולייט, הנער שכינתה אותו "הזכר המוביל" רכן קדימה, וקטע את דברי הנער עם הכרבולת הגדולה. באחת כל תשומת הלב הופנתה אליו. הוא דיבר בשקט, בתנועות שפתיים קטנות, ולבסוף תרם חיוך פצפון, שגרם לחבורה לצחוק.
אמולייט חייכה, זוהי תכונה של מנהיג. אולי הנער שישב על השולחן בבוטות וחזר להזיז את ידיו ולהחטיף לחבריו כאפות תוך כדי הטחת בדיחות אל השיחה, באמת הצחיק את הנערים. אבל הנער שגרם לנערים לצחוק גם אם דבריו לא מצחיקים כלל… זהו מנהיג בשבילכם.
אבל זה לא אומר שהוא מנהיג טוב, אמולייט הזיזה את המטאטא מצד לצד. אפשר לומר שזהו המנהיג המצוי.
אמולייט פיהקה והביטה בנערה עם שיער בצבעי הקשת שנכנסה אל המספרה תוך לעיסת מסטיק קולנית ושמיעת מוזיקה רועשת מהאייפוד שלה, אם בהתחשב בכך שהצרחות שבקעו מהאוזניות נחשבות איכשהו למוזיקה.
שקט מוזר השתרר במספרה בזמן שהגיע תורו של "הזכר המוביל" להסתפר, הוא ישב אחר כבוד בכיסא הגדול, נותן את ראשו ושיערו לחסדיה של בלום. אמולייט בירכה את השקט הזה בכל ליבה. אולי היא נראתה כמו אחת שהולכת לקפוץ מגג בכל שניה שעוברת, אבל האמת היא אחרת לגמרי. שיערה הכחול לא היה צבוע, כלומר, היא כן הקפידה לצבוע אותו בשחור בכל פעם שיצאה החוצה אל העולם ה"מתורבת", אבל צבעו האמיתי של שיערה היה כחול. ההוכחה לכך היא שאם מסתכלים מקרוב רואים שכל שערותיה בכללי הם בצבע כחול כהה. אבל לאף אחד לא היה באמת איכפת אז אמולייט לא טרחה לצבוע את שיערה לצבע מקובל יותר לעיתים קרובות.
"יוווו אמא כאילו מה?!" קולה הצווחני של הילדה עם שיער צבעי הגואש מילא את חלל המספרה והשמיד כל זכר לשקט. "נ'ראה לך?! יו, אמא, אני כבר גדולה. חוץ מזה, גם אם הייתי קטנה, את ממש הולכת נגד חוק ההתבטאות! את יודעת?!"
היא המשיכה לקרקר עוד על חוקים ודמוקרטיה, אבל אמולייט כבר לא הקשיבה. היא התרכזה בצלילי גזיזת השיער של נער נוסף מחבורת עדר הקופים שהחליט גם לעשות את החצי קצוץ, כמו הזכר המוביל.
היא עצמה עיניים ובודדה את הצליל הזה משאר רעשי היקום, מתמקדת במנגינה הטבעית הזאת שהרגיעה את עצביה שהתחממו בעצבנות עם עליית הווליום של הסביבה, של הרעש.

"הי אמולייט, זהו, אני סוגרת." בלום ניערה אותה משנתה המאולתרת של אמולייט על קצה המטאטא, "הנה התשלום השבועי שלך. שיהיה לך סופשבוע נחמד עם החברים!"
רק אחרי שבלום נעלה את דלת המספרה, הסתובבה והחלה לצעוד במהירות זריזה ונשית עד שנעלמה, אמולייט הרשתה לעצמה לפלוט גיחוך.
"חברים," היא מלמלה. היא פנתה לאחור והחלה לצעוד לאט, לוקחת את הזמן, מביטה למעלה, נתקלת באנשים, מתעלמת. עם כל מטר שפסעה הנוף שינה את צורתו וצבעיו. במקום רחובות עם כתובות גרפיטי בשפות שונות צצו להן קירות עם צמחים, ומקירות עם צמחים הנוף התחלף לכבישים בלי סוף, ואת הכבישים לבסוף החליפו שורות בתים נקיים וגדולים. אמולייט פסעה ברחוב היוקרתי בראש מורכן. היא שנאה רעש ואהבה את השקט, אבל יותר משנאתה אל רעשים, היא תיעבה את הדממה.
דממה קרה ומלאכותית, דממה שמצביעה על ניכור וקור, על ריחוק ואי אכפתיות.
וככל שעלתה את הפסגה, כך ההמיה של המכוניות שככה עד שנדמה לגמרי, ובמקום כבישים עשן ופיח את המקום סבבו עצים וצמחיה. אמולייט דידתה בכבדות, עם כל פסיעה הרגישה איך הדיכאון מנסה לסובב אותה אחורה. אבל היא לא הייתה אמיצה מספיק. או לא טיפשה מספיק… זה לא כל כך משנה.
כשהגיע לבסוף לבית הכי גדול והכי גבוה והכי יפה, נעצרה.
"שלום, פסגת החלומות." היא לחשה בבוז נוטף לעג, מצלצלת בשער ומביטה אל המצלמה. כשהציר החדיש החל להסתובב, הביטה בחומת הצמחייה שעטפה את משטח הדשא הירוק. העצים והשיחים הסתירו כל זכר לכביש או לבניינים וגורדי שחקים, האווירה דמתה לזו של אחוזה באמצע יער.
אמולייט נכנסה, ידיה בכיסים, צמודות לגופה. הדממה הייתה מוחלטת, כאילו זה בית קברות. פעם היו כאן ציפורים, חיות שדה קטנות, אבל עכשיו משלמים כדי שלא יהיו. היא פסעה בהיסח הדעת, נותנת למחשבותיה לזרום. כשבסוף הגיעה אל דלת הכניסה, הביטה מבט אחרון בצמחיה שמסביב.
מנסים למחוק את הרושם העירוני? זה אפילו יותר גרוע מלגור בתוך הזוהמה עצמה… מרוץ חסר סוף של התחמקות, ניסיונות להפוך משהו אחד למשהו אחר, או יותר גרוע, להאמין בזה כאילו זה אמת. אמולייט השפילה את מבטה אל הרצפה ופתחה את הדלת הכבדה. ברגע בו הניחה אמולייט את רגלה על הרצפה הממורקת, צרחה מלאת אימה שיספה לה את עור התוף.
"לאאאא!" אישה יפהפייה נחתה לה מתחת לרגל ודחפה לה סמרטוט לבן כשלג מתחת לנעלה, "הרגע סיימתי למרק את הרצפה לפי דרישותיה של הגברת!" האישה דחפה אותה חזרה החוצה ומירקה את הרצפה בחזרה בהיסטריה.
"אמא," רטנה אמולייט, "די לנקות כל הזמן, הרצפה כבר יותר נקיה ממך!"
אמה הרימה את ראשה כשמבטה מוכיח, "שוב את מתלוננת! חוץ מזה, כמה פעמים אמרתי לך לא להיכנס מהדלת הראשית?! יש לנו כניסה מיוחדת כדי שהאדונים לא יראו אותנו!"
אמולייט חנקה גיחוך קריר, בדיוק בגלל זה היא רוצה להיכנס דווקא מפה. היא התיישבה מחוץ לדלת והביטה באמה מקרצפת ומשפשפת כאילו אין מחר. טוב, בשבילה בכל מקרה הימים והלילות הם כמו דבר אחד שמתמשך ונמרח במשך כל חייה. אמולייט פלטה אנחה כשאמה לבסוף קמה ושלחה אליה מבט מזהיר, "עכשיו לכי וכנסי מאחור."
כשקמה, אמה כבר הייתה עסוקה בללטש את מעקה המדרגות כדי שיהיה נוצץ. אמולייט שהתה שניה כדי להביט באמה, וכדי לנצור את העלבון המוכר היא ירקה על מפתן הדלת. היא מיהרה להסתלק וללכת בשביל שהוכן במיוחד בשבילם, כדי שלא יהרסו את הדשא הקדוש מאוד. כשהגיעה ל"כניסה האחורית", ראתה רשימה ארוכה על הדלת הנמוכה, שהייתה מיועדת בשבילה.
"מולייטה," היה רשום עם טעות מכוערת של השם שלה. "הגיע הזמן שגם את תעבדי עם אמך, אני נותן לך רשימה זו עם כוונה שתגמרי את כל המוזכר עד הערב." ואחרי המילים הנחמדות האלו, שלל מטלות מפגרות היו רשומות בכתב מושלם.
פרינס הזה, כעסה אמולייט, חזיר שמן ומנופח, הלוואי שתתקרח. היא קרעה את הרשימה לגזרים ונכנסה למחסן שהיה חדרה שלה ושל אמה. לא שהוא היה קטן או צפוף, אבל בשביל האדון, מה שגדול בעיני אמולייט, קטן להחריד בשבילו. אמולייט טרקה את הדלת, "ידעתי שזה יבוא יום אחד. ידעתי שזה יקרה," היא מלמלה בזמן שארזה כמה מבגדיה ודחפה לשם את כל רשימותיה. "המכוער הטיפש הזה, מאז שהוא הגיע הכל הסתבך!"
כשאמולייט סיימה לארוז הכל, ולא שהיה לה הרבה, היא התיישבה על המיטה הנמוכה ברגליים ישרות ונשענה על מרפקיה, מכאיבה לירכיה כדי להשקיט את העצבים.
היא ראתה את זה קורה שוב, כל פעם את אותו הסרט מחדש, כל פעם ראשה התמלא ברעש. רעש, רעש, רעש…
היא זוכרת את זה כזיכרון מר, מגעיל. זה נורא לזכור את היום בו נולדת, כאבים נוראיים בכל מקום, בלבול מוזר ומלמולים ודיבורים שיצרו רעש בלתי נסבל. היא נולדה, ואמה אמרה לה בלחישה, "אני כל כך מצטערת."
זה בטח נשמע מוזר. לומר זאת לתינוקת? מי עושה את זה? איזו אמא תגיד את זה, ועוד בדיוק כשהתינוק נולד? אבל כמובן, אמולייט, עם המזל הדפוק שלה, נולדה לאמא כזאת, אמא שהיא קללה.