נשימת המחשבה -דם המטפטף לתוך עצמו
ג'ונגל ירוק, שקט מבעלי חיים, השקט שורר בכל מקום כאן. בכל השקט הזה אתה שומע דיבורים. דיבורי אנשי המחשבה, האנשים השחורים, החיים בשלווה כל חייהם. כל חייהם מוקדשים לדבר אחד – לימודים.
הם היחידים שמרגישים את הטקסט, עד כדי כך שהוא מתגשם, אך הטקסט יתגשם בתנאי שנפשם שלווה ורואה בזה דבר חכם ויאה. הם כותבים, יוצרים וחוקרים. אין להם הגנה רבה, אבל אין להם צורך בהגנה, הסביבה שלהם נקייה מאויבים.
מקדש הנפש עליו כתוב:
"אתה הוא האויב הכי גדול שלך, מי שיבוא ויחליף אותך הוא המשיח שלך אבל יש לו בחירה לא מודעת".
המקדש הנ"ל ממוקם באוניברסיטה הראשית של ארץ הנפש ששמה "נשימת המחשבה".
רנוב, לאחר מלחמת היד, הלך ללמוד שם את המקדש.
רנוב חי שם, באמצע האוניברסיטה הוא עשה בית אשר חלק ממנו הוא המקדש.
אנשי הנפש הרשו לו בגלל היותו מושיע המלחמה.
אחרי מספר שנים בהן רנוב חי בביתו ללא יציאה אחת מהבית, רנוב יצא.
זה היה אמצע הלילה, רנוב יצא החוצה וצרח לשמיים "תביאו לי את הפרופסור".
אחרי חצי שעה הפרופסור ששמו מילמר הגיע עם מספר סטודנטים לבקתה עם בגדי הלילה שלו.
"אתה מטורף רנוב? חשבנו אתה מת".
רנוב צחק, הסתכל עליו ואמר "בואו איתי שנייה".
הוא התנגד, שאל שאלות אך לבסוף כשראה שרנוב לא עונה, הסכים.
הסטודנטים לא נתנו לו, רנוב חייך עוד פעם והסתכל לכל אחד בעיניים. אחד אחד הם התעלפו.
מילמר התחיל לברוח אך רנוב השתמש במעט מכוחותיו ומחשבות דיכאוניות תקפו את הפרופסור עד כדי כך שהוא נפל לרצפה.
"אתה בא איתי".
רנוב והפרופסור נכנסו לבית,
רנוב הושיב את הפרופסור על הכיסא שלו
ורנוב עמד מולו והצביע על הציטוט:
"אתה הוא האויב הכי גדול שלך, מי שיבוא ויחליף אותך הוא המשיח שלך אבל יש לו בחירה לא מודעת".
רנוב רקע ברגליו וצרח בטירוף "חסר כאן משהו".
הפרופסור התחיל להזיע, הוא לא הבין מה הוא רוצה.
"אתה מחביא משהו!" רנוב צרח.
הפרופסור הסתכל עליו ואמר בפחד "אנחנו לא מחביאים כלום רנוב! אנא שחרר אותי".
רנוב תפס את הגרון של הפרופסור והרים אותו. "יש לכם את כוחות הנפש, אבל אתם לא מרגישים את הטקסט הכי חשוב בארץ שלכם!"
הפרופסור קרא את הטקסט למטה ולא הרגיש דבר, לא הרגיש כוחות קסומים או יכולות של הטקסט.
לפרופסור היה נמאס
עיניו של הפרופסור הפכו לשחורות לחלוטין .
"הנה יופי, הפסקתם להחביא את ההגנה שלכם".
על המקדש, כוחות הפרופסור היו חזקים ביותר. הוא הרגיש שהם יותר מדי חזקים ואז רנוב הקפיא אותו לפני שהוא בא להגיב .
"המוח שלך יתפוצץ החוצה אם תגיב רנוב" רנוב צחק.
"הנפש שלך מתרחבת, המידע משתלט על החלק הנפשי כרגע במוחך. אתה מרגיש כוח ללא רגש, הדבר הכי טוב ללחימה" רנוב אמר.
"למה החבאתם את זה?" שאל רנוב בנימוס את הפרופסור
הפרופסור לא ענה ואז רנוב נתן לו כאפה.
"דבר!"
קולו של הפרופסור היה עמוק פתאום "שחרר אותי כדי שאהרוג אותך".
רנוב הסתכל בעיניים של הפרופסור והוא מצא את התשובה לבד.
"השלווה הזאת היא כי סוג של 'חיסון' לכוח של הנפש שלכם. אתם חכמים מדי, אתם מודעים יותר מדי לעולם הזה, להתחלה שלו ולסיום הזה. התחילו להתאבד אצלכם פעם, כי הנפש גדלה מדי, אז המצאתם את זה".
"הנפש השחורה" הפרופסור אמר ללא רצון.
"מצב שבו הנפש קטנה עד כמעט אפס ומידע רק מכיל אתכם. עיניכם שחורות תמיד מאז, כל ילד וילד חי עם התופעה הזאת בארץ הזאת והם אפילו לא מודעים לכך. העלמתם את עצמכם כדי להמשיך".
הפרופסור שתק.
רנוב עזב אותו ואמר "ביי ביי".
נשימת הפרופסור פסקה.
רנוב יצא מהבית הקטנטן שלו והחזיק באדמה. עינייו הפכו להיות שחורות ואז צרח בכל ליבו "לנקות ריקנות".
מאז הכל התנקה מהאוניברסיטה. המסדרונות – הפכו להיות ריקים מתוכן, האוניברסיטה הפכה להיות מקום אסור.
שמה החדש הוא "נשימת המחשבה השחורה".
אף אחד לא יודע מה רנוב עשה, אבל אנשי הנפש חזרו להיות אנשי הנפש ולא אנשי המידע.
תגובות (2)
רנוב נשמע קצת מרושע מרוב חכמה. הוא תאב לידע, אך כמות מסוימת של ידע יכולה כבר לשגע אנשים.
'כאפה' זה משלב לשוני נמוך, תכתוב 'סטירה'.
לדעתי היית צריך לתאר יותר את המצבים. תיאורים נותנים הרבה נפח חיוני לסיפור.
מלבד זאת, סיפור סבבה.
הרשעות של רנוב בסיפור הזה היא רמז לסיפור המפלצות של שבט הענקים