נשימה אחרונה

הדלת נפתחה ואיתה העולם החדש הגיע.
~
~
למשך רגע אחד החושים שלי מתו, למשך רגע אחד הייתי בחשכה. שום ריח, שום טעם, שום אור, שום רעש, ואף לא נשימה אחת. אפילו לא הייתה לי היכולת לחשוב "אני מתה?" או להיבהל.
באותו הרגע, הרגשתי חופשייה מתמיד.
כשאותו הרגע חלף, מליון ריחות שונים מילאו את אפי, כל כך הרבה אור מצא את עיניי, יכולתי לשמוע כל רעש של כל דבר קטן ברוחק אדיר, ויכולתי להרגיש את האוויר סביבי. ההרגשה של חופש לא נעלמה, ומחשבות הציפו אותי. 'שום דבר לא יכול לעצור אותי, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, החיים שלי הם בידיי' חשבתי, וצדקתי. לא היה אף אחד שיכל לעצור אותי, לא היה אף אחד שיגיד לי מה לעשות. מצאתי את עצמי בעולם ללא אנשים.

הבטתי אל השמיים וניסיתי להבין מה קורה כאן, אבל הורדתי את ראשי ללא הצלחה. 'למה אין כאן אף אחד…' חשבתי, מבולבלת. החלטתי להתעלם מזה. תמיד חשבתי שלהיות לבד זה טוב, אנשים רק יבגדו בי וישתמשו בי לאנוכיות שלהם, שאני לא צריכה אף אחד. העולם הזה נתן לי צ'אנס, לחיות חיים טובים יותר, לבד…ואני לקחתי את הצ'אנס הזה.

"מעניין אם אני מתה" דיברתי לעצמי. כשהבטתי טוב יותר מסביב, שמתי לב שהעולם לפעמים משתנה. מקודם הרגשתי כאילו הייתי על אדמה, אבל עכשיו זה נראה כאילו אני הולכת בשמיים. כשהסתכלתי למעלה עדיין ראיתי את השמיים הכחולים והנקיים, השמש לא ראיתי בשום מקום. המשכתי ללכת, המשכתי להסתכל, המשכתי להריח ולשמוע. לרגע חשבתי ששמעתי קול של אישה, אבל מהר פסלתי את המחשבה הזאת. ריחות שונים מצאו את האוויר שסביבי, ריחות שהיה לי קשה להאמין להם. ריח של בושם של אישה…ריח של פירות, קלמנטינה ותפוח…וגם ענבים. אבל כשהסתכלתי סביב המשכתי לראות את השמיים שסביבי. הסקרנות מצאה אותי, אבל כבר החלטתי לחיות לבד בעולם המשונה הזה. במילא אני בטח מתה, לא?

פקחתי את עיניי ומצאתי את עצמי במיטה. ליד המיטה ראיתי אישה שפעם הכרתי, וריח הבושם ממנה היה חזק כמו תמיד. "אל תדאגי, נס יקרה ואת תבריאי" האישה אומרת לי, כמו בכל פעם שהיא באה לבקר. כשאני מסתכלת טוב טוב אני נזכרת שאני בבית חולים. את הרגעים האלה אני הכי שונאת, הרגעים בהם מפריעים לי ללכת אל העולם שאני הכי רוצה להיות בו. אני יודעת הכי טוב שאני לא אבריא. אז לפחות תנו לי ללכת לעולם הפנטזיה שלי, תנו לי לבלות שם וליצור שם את הזיכרונות שאני לא יכולתי ליצור בעולם הזה. רק עוד נשימה אחת, רק עוד מיצמוץ אחד, רק עוד חיוך אחד. הפעם האחרונה שאני חוזרת לעולם ההוא.

כשהסתכלתי סביב מצאתי את עצמי במקום אחר. העולם הזה שוב פעם השתנה. הפעם זה שדה ירוק וגדול, אבל אין בו שום פרחים. "אילו רק היו כאן פרחים" חשבתי בעצב, אבל חייכתי אל השמש החמה והרוח הנושבת שהעיפה את שיערי לאחור. "יש פרחים" שמעתי קול מאחוריי. במהירות הסתובבתי, מופתעת שלא הצלחתי לשמוע את צעדיו של הנער שעמד מאחוריי. הוא היה בגילי, אבל גבוה יותר ממני. רק הבטתי בו מופתעת, ומבולבלת. "תסתכלי מסביב, יש כאן פרחים" הוא אמר. הבטתי בו לכמה שניות, מנסה להבין את מה שהוא מנסה להגיד. הופתעתי מזה שפתאום כל החושים שלי נהיו חלשים ומבולבלים, הרגשתי מאוד מבולבלת. כשלבסוף קלטתי מה הוא אמר, הבטתי לאט מסביב, וראיתי שהשדה הירוק ללא פרחים, התמלא בכל כך הרבה פרחים בכל כך הרבה צבעים שונים. פערתי את פי מודהמת, ולפתע חייכתי חיוך גדול. "פרחים" לחשתי לעצמי, והתחלתי לצחוק. אחריי כמה שניות שנזכרתי שהנער עמד מאחוריי, שמתי לב פתאום שהוא עמד לידי. "יפה נכון?..הפרחים" הוא אמר וחייך, מביט אל הפרחים ואז למעלה אל השמש. המשכתי להביט בו, מודהמת מהיצור המוזר הזה שלידי. הוא לא חשב עליי כמסכנה, הוא לא ניסה לעזור לי, הוא פקח את עיניי. הרגשתי הרגשה מוזרה שאף פעם לא הרגשתי. מצד אחד רציתי לברוח, להתחיל לרוץ הרחק ממנו. מצד שני, רציתי להישאר קרוב אליו, ולראות איזה עוד דברים נפלאים הוא יראה לי בעולם הזה…אבל לאף אחד מהם לא היה לי זמן. "יש לי…בקשה.." אמרתי, קצת בביישנות. הוא הביט אליי מחכה שאדבר. "תוכל..להחזיק את היד שלי? אני כנראה..הולכת להיעלם…אז…" אמרתי, וחייכתי חיוך מלא עצב. הוא רק הנהן, לקח את היד שלי, והסתכל אל השמש בשקט. הבטתי גם אני אל השמש והאור המסנוור שלה, וחייכתי את החיוך הכי שמח שהיה לי אי פעם.

באותו רגע, עצמתי את עיניי.