נר החיים

שנים רבות עברו מאז נפלה האימפריה הרומית. כולנו חיים ביבשת הגדולה אירופה. צרפת, ספרד, גרמניה, הונגריה ואוסטריה נלחמות על השליטה. בימינו יש עוני ורעב. מלחמה נמשכת כבר למעלה מחמישים שנה.
ישנה הרגשה מתמדת וחשש גדול כי ימאס לבורא מהתנהגותם הרעה של בני האדם, וכי יחליט למחוק אותם מן העולם. אנו חיים בצרפת באי-שקט רב. המלחמה ממשיכה לזרוע הרס וחורבן. אנגליה זורה מלח על פצעי הלוחמים הצרפתים שממילא גוססים בין חיים למוות, ואנחנו מפסידים במלחמה.
כל סיפורנו מתחיל בכפר קטן בצרפת, לא רחוק מפריז.
שם הכפר הוא ז'נדון. הכפר נוסד שנה לפני תחילת המלחמה על ידי הברון מנואל ז'נדון. מר ז'נדון הלך לעולמו לפני כשבועיים.
בכפרנו הקט יש שקט: אין בו מלחמות, וכולנו חיים בהרמוניה, שוויון ושלום.
בהיכל הכנסייה, אחד האבירים נשא דבריו אלינו: "אחינו במצוקה. בואו נא ונעזור להם במלחמה. נמאסה עליי טמינת הידיים בצלחת. חייבים לעשות משהו. במקום להיחבא אל הכלים, נחפש את החפץ הקדוש שיחזיר את האיזון, ונשתמש בו כדי להביא את השלום לצרפת ולכל העולם."
הרהורים רבים נשמעו כבמתן אות.
האביר צעד אל הכומר. היה זה מר לומייר ז'ימון. אביר עלית בכיר שהשתתף בקרבות רבים כנגד האנגלים.
האיש החל לדבר. "אינני מוכן לשבת כאן ככה סתם. אני יוצא להלחם באנגלים המרגיזים ולהכחידם מהארץ. אני הולך להילחם בהם."
אנשים החלו לפטפט בהתרגשות. הכומר נראה מזועזע: "מדוע לך ללכת ולנסות לשפוך את קרבי אויביך? הישאר בכפר. נתפלל למען הניצחון. לא יתכן כדבר הזה! לא נהיה מעורבים! נמשיך לחיות בשלום ובשקט בכפרינו". אנשים רבים, כמובן, עמדו לצד הכומר. הכנסייה היא השלטת באירופה.
"מדוע אנחנו עומדים כאן בלי לעשות מאומה? אינני בורח מן המלחמה כמוכם. אני איש מלחמה, ואצא להרפתקה גדולה. אמצא את נר ההרמוניה, ואביא שלום לעולם."
מבוכה פשטה בפני הכומר.
"אני אצא מכאן בעוד כשבוע. עליי לארוז תחילה מזון, מים ולצייד את הסוס שלי."
ובמילים אלו, הפנה עורף וחזר אל ביתו.
אנשים רבים אמרו כי הוא מטורף ומשוגע. חלקם אף קיללו והחרימו את מר ז'ימון.
השבוע חלף במהירות, והאביר היה מוכן לצאתה לדרכו. הוא נפרד ממשפחתו, ועלה על סוסו.
הוא רכב שבועות רבים, אך לא מצא את נר החיים. המלחמה החריפה בזמן זה.
סוסו היה מותש, ומזונו אזל. ז'ימון חשב לחזור, שלפתע ראה בעמק הנרחב חומה וכמה מגדלים.
"אולי סוף סוף אוכל לשבת שם כמה ימים ולנוח", חשב. הוא כבר היה קרוב מאוד לשער.
לומייר דפק בשער, אך הוא לא נפתח. הוא צעק בחוזקה. "פתחו לי את הדלת!". השער זז פתאום.
עמדה שם קבוצת חיילים. הם התקרבו אליו וקשרו אותו.
"מה אתם עושים?" צעק, "אני אחד משלכם! למה אתם קושרים אותי? אני צרפתי כמוכם!"
"אל תצחיק אותי" אמר החייל הגבוה בקבוצה. "אנחנו בכלל לא צרפתים. אנחנו אנגלים" לומייר התרגז כאשר שמע את המילה "אנגלים". הם היו שנואים בעיניו כל כך. הוא רצה להיאבק בהם, אך היה קשור. חייל שמן למדי התכופף וישב על לומייר, שנחנק תחת כובד משקלו.
"שמע, מסייה ילד. אל תנסה להיאבק איתנו. אנחנו חזקים כמוכם, אז אל תתחכם איתי, או שאני אשב עליך. למזלך ירדתי שלושה קילו השבוע." החייל הגבוה העמיס את לומייר על גבו כאילו היה שק תפוחי אדמה. נראה היה כי לומייר לא הכביד עליו כלל.
הם נכנסו אל בניין המעצר. שם קיבל את פניהם פקיד.
"שלום לכם. מה מביא אותכם לכאן בשעת הסגירה?" "סליחה אדוני" הם אמרו "אבל בזמן המשמרת שלנו…" "אווווו… מה זה!" עיניו נחו על מר ז'ימון.
"אסיר, אדוני" הם החלו לומר, אך הפקיד קטע אותם.
"אין צורך להסביר לי. אני כבר יודע." אמר. "שלחו אותו מכאן. הכניסו אותו למעצר לשבוע" אמר.
השומרים הלכו משם, ולומייר בעקבותיהם.
מר ז'ימון ישב בכלא האנגלי שבעה ימים. הוא נהג לחרוט על קירו הכלא את הדברים אשר עשה מדי יום.
כך עברו ארבעה ימים, עד שנמאס לו לשבת בבית הכלא.
הוא החליט לברוח החוצה ולחפש את הסוד אשר יוביל אותו אל נר החיים.
הוא ארב לאלפרד, המשרת שהביא את מזונו של לומייר בוקר, צהרים וערב.
אלפרד הניח את המזון על רצפת החדר, והתכונן לצאת. לרגע הזה חיכה לומייר בקוצר רוח.
הוא זינק על המשרת, שהיה מופתע תחילה ממתקפת הפתע, וריתק אותו אל הריצפה. הוא גבר עליו ברגעים אלה.
אך אלפרד לא צרח בבהלה. הוא מייד התעשת וזינק על ז'ימון במהירות מפתיעה. הצרפתי צרח מעוצמת המכה, והשתטח על הרצפה.
"לא תוכל להביס אותי בכזאת קלות. אני אמנם משרת ממדרגה נמוכה, אבל אני יודע להילחם. אני מנצל את כוחי למטרות הגנתיות וצודקות בלבד"
מר ז'ימון היה מופתע. "אני ניסיתי לברוח מכאן כי אני מחפש חפץ קסום. חפץ קסום שיסיים את המלחמה והשלום יחזור."
המשרת גירד את שפמו. "כן, שמעתי על פריט הדומה לתיאור שלך. נר החיים. האם אני צודק?" לומייר נדהם מיכולת הניחוש של אלפרד.
"אבל למה לך לסכן את חייך? אינך יודע כמה אבירים אמיצים נעלמו בעת שיצאו לחפש את נר החיים ולהדליקו שוב. זה סתם בזבוז זמן."
"אבל אתה יודע איפה נמצא נר החיים?" תקוותו של לומייר עדיין לא נמוגה.
"ובכן," ענה אלפרד "האגדות מספרות כי הנר הקדוש שוכן בעמק השלום. תיאלץ לעבור את השומר האגדי."
לא עזרו שכנועיו של המשרת. לומייר ז'ימון החליט לצאת למסע.
הוא הלך להעיף מבט בסוסו, ולא זכה אלא לרגע אחד עד שנעצר שנית. הפקיד פגש שוב את מר ז'ימון.
"מה מביא אותך לברוח מן הבית החם, פרחח?" שאל הפקיד. לומייר סיפר לו על תכניתו לצאת למסע שאם לא ישוב ממנו, יסכים להישאר במעצר בית בכפרו. הפקיד צחק מהסיפור בלי לב.
"חה! טיפש שכמוך. מי גרם לך לרצות לעשות את המעשה המטופש הזה?" שאל, "ליבי אמר לי לעשות את זה" ענה מר ז'ימון. הפקיד החמיא לו על כושר היצירתיות שלו. "אז אתה מסכים לשחרר אותי? " התחנן לומייר. "כן, אתה משוחרר." אמר הפקיד.
"אבל בתנאי אחד.לפני צאתך למסע, בחר לך לגיון מובחר מכוחותינו וצא לדרך חמוש ומצוייד ככל האפשר. הגנרל קרקטקוס יצטרף אליך."
לומייר היה אסיר תודה על שחרורו לצאת המסע. הוא התכונן לצאת מן החדר. "לא כל-כך מהר" קרא אחריו הפקיד. "עליך לבחור את הלגיון שלך". הפקיד שרק, ושני חיילים החלו לבחור סוס מהאורווה. הסוס היה נועז וחזק מאוד. השתתף באינספור קרבות מפורסמים במלחמה הגדולה. אך עקשן היה, ומפונק עד-מאוד.
אחד החיילים בעט בכעס בסוס העיקש. הסוס, כידוע, נבהל ובעט בחייל שמאחוריו. לאחר מכן רמס כמה שומרים, אם כי לא למוות. לאחר מכן דהר והסתלק משם. "עזבו את הסוס העלוב הזה" צרח החייל שהסוס בעט בו, "יקח אותו השטן. שרץ נחות ומוזנח."
לאחר כשעה קלה לומייר ז'ימון נקרא שנית. הפעם הסוס היה מוכן ומצוייד היטב. סוס שקט הוא היה. מצב רוח נאה אפף אותו. לומייר התיישב במרכבה. "דיו!" קרא העגלון, והסוס דהר.
זמן רב עבר על לומייר כאשר הסתכל בלגיונות האנגלים.
"אלה, חלשים למדי." אמר. "ההם בסך הכול צבא של בריונים. אבל אלה…" הוא הצביע על לגיון אחר. "זה בדיוק מתאים לי." הלגיון שבחר היה לגיון מספר 13. מדיו היו צנועים ביותר, והחיילים לא התלבשו כמו האצולה הצבעונית. היה לגיון זה פשוט ביותר, וכלי הנשק היו מעורבים ומגוונים מאוד: גרזנים מרוסיה, חרבות צרפתיות שנלקחו שלל, סוסים גרמנים, מגנים איטלקיים, חניתות משוודיה ושריונות הונגרים. הלגיון לא היה סדיר, כמובן מאליו. זה היה לגיון שאנשיו היו לוחמים בלתי-סדירים, והשלטון לא מימן אותו. גם החיילים היו ממוצאים שונים: חלק קטן מהם היה אנגלי, כמה עשרות רוסים, בערך מאה הונגרים והשאר היו צרפתים וספרדים שנלקחו בשבי. מה שעשה את הלגיון למעין מיליציה בלתי-סדירה.
מר ז'ימון שוהה אפוא כמה שבועות עד להתארגנות הלגיון.
הלגיון. היה מוכן. אנשיו מנו כעשרת אלפים אנשים. הגנרל קרקטקוס קידם את פני האנשים. "בוקר אור לכם. אנחנו מוכנים לצאת לדרך." החיילים הריעו. הגנרל הניף דגל, והלגיונרים יצאו לדרך.
שלושה שבועות עברו מאז יצאו למסע. הסוסים כבר היו עייפים והיו תשושים.
לומייר ז'ימון ראה לפתע הר ענק באמצע המישור. ז'ימון נזכר מיד בדברי האגדה: הוא החל לצעוק בקולי קולות: "הגענו! זה המקום!"
החיילים לא זעו ולא נעו. "נוכל לנוח כמה ימים!" קרא שוב מר ז'ימון. הלגיונרים קרסו על העשב הרך.
הסוסים אכלו להנאתם מן העשב, והערב ירד על הארץ. מר ז'ימון התעורר בבוקר מוקדם.
אפילו, הגנרל קרקטקוס עדיין לא התעורר. הצרפתי צעד חרש עד למערה. אך בו בזמן החליט הגורל כי זמנו של השומר להתעורר גם הוא.
השומר מצמץ והביט בז'ימון. "לאן אתה הולך, אדוני?" שאל, "אההה" לומייר בעט ברגליו בעצבנות. הוא לא היה יכול להסביר את מטרתו.
"אני יוצא להשקיף על עמק השלום". אמר ומייד התחרט על כך. הוא מייד החל לגמגם ולדבר בג'יבריש שהזכירה מאוד תערובת של צרפתית וגרמנית. השומר לא זע למשך כמה רגעים. הוא החל לנוע מעט. האיש הושיט ידו אל כיסו, ושלף חצוצרת כסף. הוא ניפח לחייו, ותקע בקול. "טרוווווווווווו". החיילים התעוררו מיד. "חיילים אמיצים ודגולים" קרא, "מר לומייר הנכבד הואיל בטובו להשכים קום. בואו נא ונצא למצוא את נר השלום." החיילים התמרמרו על כך שהעירו אותם מוקדם כל כך, אך מייד קמו ויצאו לקרב בצעקות מאולצות. חיילים אנגלים היוצאים לקרב, הם מראה מרשים. גם החיילים הזוטרים שבהם, נראים מפחידים ומטילי אימה. החיילים יצאו לדרך בהליכה איטית, לקצב התופים והחצוצרות.
הלגיון כמעט והגיע אל המערה, אך לפתע צרחה איומה פילחה את האוזניים. מפלצות רבות זרמו החוצה באלפיהן. המפלצות נשאו חניתות וחרבות שבורות. חלקן נשאו שריונות מלאים וכלי נשק במצב טוב. היו אלה ודאי הסרנים והמפקדים של גדודי המפלצות. מפלצות רבות עמדו שם: גריפונים, נחשים מרובי ראשים, שדים וענקים. החיילים היו מבולבלים. הם חשבו כי זהו חלום.
המפלצות הרבות הסתערו לעבר החיילים. החיילים התעשתו מייד והחלו להכין עצמם להגנה. בתחילה גברו החיילים על המפלצות. המפלצות נפלו מתות על העפר והתבוססו בדמן. אך המפלצות היו רבות. הן לא נגמרו. החיילים כבר החלו להתעייף מההרג הבלתי פוסק.
אחד הנציגים של המפלצות, מעוטר שריון צרפתי הדור, פסע בשקט ובשלווה. הגנרל קרקטקוס צעק לו מתוך הכאוס "אנחנו רוצים הפסקת אש!" המפלץ הפנה את ראשו אל הגנרל. "מה קרה? אתה מפחד ממני? בוא הנה פחדן או שתמות!" קרקטקוס הביט בעיניה של המפלצת. המפלץ עיקם את פיו למשהו שנראה כמו בין חיוך מזוייף לפרצוף כועס. הוא צווח אל המפלצות משהו בשפה לא מובנת: "איווה יוו ינוו רוויריוור רוויור, אר יונלאראר יור גרלדר אוונה יגווה דווה" המפלצות החלו פתאום להשתנות. המפלצות לא שינו את אופי הלחימה הפרוע שלהן, אלא שינו צורה. הן עברו טרנספורמציה (סתם מילה ארוכה, שהפירוש שלה פשוט: שינוי צורה" אפלה. פרצופן השתנה, והן נעשו מכוערות יותר. ציפורניים חדות ושחורות צמחו להן. המפלצות התנפלו על החיילים המבוהלים, שמיהרו לסגת.
ז'ימון לא זז. הוא היה מבועת מכדי להניד עפעף או שריר כלשהו מגופו. גנרל קרקטקוס התקרב אל לומייר. הגנרל היה פצוע בידו. אלפרד המשרת תמך בו. אפשר לנצל את הכאוס והבלגן הזה כדי לחמוק אל אולם הקודש.
השלושה הסתערו בצרחות על המפלצות, והרגו רבים מהן כדי לפלס דרך אל האולם הקדוש. מר ז'ימון השתולל כמו מטורף: הוא התפרע וצרח צרחות לא אנושיות. המפלצות התעלמו ממנו. כנראה ראו בו אחד משלהן.
אבל לא היה זמן לבזבז: המלחמה בינתיים החריפה בארבעת החזיתות, וסוף העולם הלך וקרב. השלושה חיסלו וצרחו כאילו אין את יום המחר. לומייר סקר במבטו את האולם הגדול שנכנסו אליו. "איפה נר החיים?" שאל עצמו. הגורל ענה על שאלתו. נצנוץ של אור נראה באפלה. מר ז'ימון צמצם עיניו כדי להבין את פשר האור. הנצנוץ החל להתבהר וחשף נר דועך הנראה כי הוא עומד לכבוד בכל רגע.
"זהו הנר" חשב ז'ימון. הוא סימן לחבריו להתקרב. "עכשיו צריך להדליק נר נוסף בערת השלהבת הקסומה" אמר להם לומייר.
"יהיה מעניין מאוד לראות אתכם מנסים" נשמע לפתע קול עמוק וחזק. "מי אתה" שאלו ברעד שלושת הנועזים.
"אני הוא השומר הגדול של האולם הקדוש" נשמעה התשובה. השומר המסתורי יצא ממחבואו והביט בעיניו הזורחות בגיבורים.
"האם אתה הולך למנוע מאיתנו להחזיר את האיזון?" שאלו השלושה, "כלל לא" אמר השומר האגדי. "זה יהיה נפלא, אם תבצעו עבורי את העבודה המשעממת הזאת. נמאס לי להדליק ולהחליף את נרות האיזון." לומייר, אלפרד וקרקטקוס הביטו אחד על השני: מה עושה השומר?
"אציע לכם עסקה." "אם תצליחו להחזיר את האיזון לעולם, אתן לכם משאלה אחת לכולכם. אני אגשים אותה אם יורשה לי. אך אם לא תצליחו, תעבדו אצלי את שארית חייכם!" הציע השומר. לומייר היסס. בידיו נתונה החלטה אחת ויחידה שתציל את העולם. אך לפתע החליט "אני מקבל עליי את האתגר" השומר חייך.
הוא ישב בפינת האולם והדליק מקטרת.
לומייר חיפש חפץ כלשהו שיוכל להדליק את הנר הקדוש.
מר ז'ימון מייד ראה בעיניו שלהבת אור ירקרקה שבערה באח. "זה הסוד" צעק לומייר ורץ אל האח המבוערת.
לומייר הצית את הלפיד בשמחה, והתכונן לחזור ולהדליק את נר החיים.
אך בן רגע כבתה הלהבה. גשם, שלג, ברד וברקים החלו יורדים על הארץ. המלחמות החריפו בכל הצדדים.
מן העננים השחורים והאפלים, יצאו שדים ורוחות אפלות. הכאוס החל שורר בעולם.
לומייר התרוצץ בחשכה המוחלטת. האש הקסומה בערה בלפידו.
לומייר התנגש בכל דבר. הוא הצית כל דבר בדרכו מבלי ששם לב.
האש בערה בחושך ולא נראתה כלל לעין. ברגע שהלהבות סגרו על ז'ימון, קרה דבר נוסף: תושבי כדור הארץ חיסלו אחד את השני בשביל הכיף. שני צבאות גדולים נשארו: הצבא האנגלי והצרפתי.
ברגע שבו נראה כי סוף העולם קרב, הלהבות הקסומה הציתה דבר מה. אור פשט מייד בכל האולם, וכך בכל העולם.
החיילים הפסיקו מייד להלחם וצרחו באימה ממעשי הזוועה שעשו זה עתה.
האור המסמא האיר את העולם כולו בהרמוניה ובשלום.
לומייר, אלפרד וקרקטקוס חזרו אל המחנה שלהם, וגילו כי כל חייליהם עומדים בריאים ושלמים
ם. ללא אף פצע. המשלחת חזרה הביתה לנוח מן ההרפתקה.
בינתיים, בבית הוריו של מר ז'ימון ההורים שכבו במיטה. דאגתם הרבה גרמה להם לחלות וליפול למשכב.
דפיקה נשמעה פתאום בדלת. "יבוא", קראה הדודנית סירל.
הדלת נפתחה. לומייר ז'ימון עמד בפתח הדלת. הוא רץ מהר אל הוריו החולים, בעודו מותיר את הדודנית סירל ללא מילים.
לומייר רכן אל מיטת הוריו "אמא, אבא. חזרתי הביתה".