נקמת הדרקון פרק1

סיפורנו מתחיל בעמק הרדיוון. בצד השמאלי של העמק נמצא יער הרדיוון ,יער האלפים . בצד ימין של העמק נמצא יער דין יער האלדרינים. באמצע העמק נמצא כפר בני האדם וון-ין.
העלילה מתחילה בכפר בני האדם בפונדק "החזיר הישן"… "הוא היה בגודל עצום, הסתכל בי בעיניו הגדולות. בלי להסס שלפתי את הפגיון וזרקתי אותו ישר לאזור המת של הקילדר הצפוני. הקילדר צווח ונפל. שלפתי מראשו את הפגיון ונתתי למסכן ללכת".
"יאו", קראו כל המסובים בפונדק.
זה עתה סיים ברן פונדווק את סיפורו החמישי להערב ,"קדימה, קדימה לא להתבייש" אמר ברן ושלף שק קטן שמחציתו מלא במטבעות זהב. ברן עבר בין המסובים ולקח את הכסף שהגיע לו על סיפורו (שתי מטבעות זהב).
לפתע נכנסו לפונדק שני בחורים גבוהים בברדסים. הם הגיעו לשולחן שישב בו ברן. נשמעה שליפת חרב ו….. "לעולם לא תוכיח שזה אני" אמר ברן כשחשב שמדובר בשוטר המקומי שבא לאוסרו על-כך שלא שילם מיסים. אבל לא, לפתע שם ברן לב לכך שזה לא היה השוטר אלא אחד מהבחורים בברדסים שכרגע חרבו של ברן היתה "במגע" עם סכינו המעוגלת. "אה, סליחה" אמר ברן והכניס את חרבו לנדנה וכך גם עשה הבחור עם הברדס. "באנו הנה כדי לשכור את שירותיך".
"שירות, הרפתקאה, טוב הרבה זמן לא שמעתי דבר כזה. אבל תצטרכו להוריד את הברדסים".
"סליחה"? אמר הבחור ששלף את הסכין מקודם.
"כן, אני לא מקבל לקוחות כשאני לא יודע מי הם. אתה לא רוצה שבטעות אני אשרת איזה זד או דם דרקון"? את החלק האחרון של המשפט אמר ברן בלחש. "אני לא מסיר את הברדס!!!!!!!!" אמר ונעץ את סכינו בשולחן של ברן . הפעם ברן אינו נרתע "עלוב" "אני אהרוג אותך" אמר הבחור שלף סכינו מהשולחן הרימה באוויר ו… "עצור אנחנו לא צריכים לריב" אמר הבחור השני שעד עכשיו שתק "אם האדון רוצה נוריד את הברדסים" אמר והסיר את הברדס מאחורי הברדס נתגלו פני אלדרין שעיניו הירוקות וחסרות האישונים העידו על חוכמתו והבנתו בענייני כשפים. "רגע, רגע, רגע לפני שאנחנו מתחילים אתם צריכים נש.. ווואוו" תוך כדי המשפט של ברן הסיר הבחור השני את הברדס ואת הגלימה העליונה שחשפה אלף שחור שער בעל שתי חרבות נוצצות וקשת ארוכה וכסופה "טוב בואו נתחיל בשיחה" אמר ברן ושפשף את ידיו.
"אפשר לשאול לשמותיכם ?" שאל ברן "קריוו" אמר האלדרין "ואני " אמר האלף "תרדיאן". "טוב אמר ברן אז תספרו לי. מהי מטרת המשלחת?" שאל ברן. "לפני 17 שנה הגיע ל-חה"המשאא (חבל החוף המאחד של האלפים והאלדרינים) זד פצוע אנוש אשר ביקש את פני מלכי החבל. הזד אמר למלכים שהוא מגיע ממשלחת של זדים שהיו בדרכם לארץ זו. באמצע הנסיעה הגיעה משלחת של ספינות אורקים שתקפה את המשלחת. הזדים נכלאו וספינותיהם הוטבעו. קצין המשלחת החליט "לשוחח" עם אסיריו. כשהגיע פתח לפני הזדים סודות מלחמה כמוסים. לאחר מכן הורה לחילו לטבוח בהם עם חיציהם ולהשליכם לים . למזלו של הזד הוא היה הלוחם היחיד במשלחת ולכן לבש שריון. לאחר שהושלח לים שחה הזד עד לחופנו שם סיפר למלכנו סיפור זה. הזד עמד להגיד לנו את סודות המלחמה אבל באותו הרגע הוא מת. כל מה שהזד הספיק לומר היה שהצבאות כבר בארץ. במשך השנתיים הבאות דנו מלכי החבל מה לעשות בעניין. אחרי שנתיים של מועצה החליטו להיות ב"היכון". אסור שעניין זה יגיע לאזרחים הוא עלול הוא לגרום לעזיבה!" אמר אחד מיועצי המלך. לכולם היה ברור שהוא צודק לכן העניין נשאר סגור. במשך שנה העניין לא התגלה לאיש אך כעבור אותה שנה העניין נגלה. במשך שנתיים לאף אחד לא היה אכפת מהעניין אבל בשנה השביעית להגיע הזד קרה הדבר שממנו חששו המלכים מכל – עזיבה!!. במשך ארבע שנים גלו אנשי החבל לארצותיהם. בשנה ה-11 החבל נשאר ריק חוץ מאנשי המלך וצבאו. המלכים החליטו לנסוע בספינותיהם לכיוון שממנו הגיע הזד ולעצור את הפלישה. המלכים וצבאותם יצאו, החבל נשאר ריק. הדבר שהיה הכי מפתיע היה שאחרי 12 שנה של שקט האורקים של יערות האופל יצאו לכיבוש, וכבשו את החבל (העניין היה כמה חודשים אחרי יציאת המלכים) עכשיו גורל ארצנו תלוי ב-חההשהאהאלנהאש"יע ( חבל השמירה המאוחד של האלפים והאלדרינים נגד האורקים של יערות האופל). הכפרים שלי ושל קריוו אחראים לייבא אספקה ולוחמים לחבל. כשהגיע הסיפור לאוזני מנהיגנו הם החליטו לצאת למסע שבו יגלו היכן מסתתרים הצבאות שהזד דיבר עליהם, ואז במשך השנה ה-13 דנו מנהיגנו איפה לחפש את הצבאות. היום הגדול הגיע. מנהיגנו עמדו לצאת לדרכם, באותו יום מוננו אני וקריוו להנהיג את כפרנו. מנהיגנו יצאו. לאחר ארבע שנים הגיע לכפרי שליח אלפי (אחד מחברי המשלחת) ואמר לי כך "המנהיגים מתו אני היחיד שנשאר בחיים וגם אני לא אחיה הרבה זמן." אמר והראה לי חתך עמוק לכל אורך צווארו ובטנו. "תקשיב" אמר לי בכוחותיו האחרונים "זה לא מה שכולם חושבים, הם בהרי הכפור חייבים לעצור את התוכנית שלו!!" " של מי, של מי?!" שאלתי אותו "של ה….."הוא לא הספיק לגמור את השם ומת. היה ברור לי עלי להגיע להרי הכפור. גייסתי את חברי הטוב קריוו והחלטנו פה אחד לצאת." כאן סיים תארדיאן את סיפורו "אז למה אתם זקוקים לי?" שאל ברן " כי אנו זקוקים שמישהו יוכל להתגנב ולהשיג לנו את תכניות המלחמה. מישהו כמוך" אמר קריוו "אני מבין אבל יש בעיה אחת" אמר ברן "ומהי?" שאל גרימבל "אתם זקוקים לאדם." "סליחה " אמר קריוו "כן אדם, בני האדם הם סוחרים טובים ואם תרצו לעבור את הנדרוון תצטרכו אדם" "טוב, יש לך המלצה?" שאל תראדין "כן לוחם אחד בכפר שמו ליאולן. הוא בא ממשפחה של נוודים יש לו שני אחים אחד דירוואל והשני איגללוור " "טוב תגיד לבחורצ'יק הזה שאם הוא רוצה שיצטרף הלילה אני וקריוו נישן כאן" "אין בעיות אני אדבר אתו " אמר ברן "טוב ניפגש מחר" אמר קריוו.
למחרת כפי שסיכמו נפגשו כולם בפונדק "החזיר הישן". ברן הביא אתו את ליאולן. האלף והאלדרין הופתעו למראה האדם. הוא היה גבוה בעל גוף חטוב וזקן עבות ושער שופע ושחור. לגבו הוצמד נדן יחיד אשר לתוכו הוחלקה בשלמות חרב אודם גדולה. האורחים התיישבו והתחילו לדון במסלולם. לבסוף הגיעו למסקנה: שילכו דרך החבל המאוחד עד שיגיעו לרחבת קלדברון. האורחים סיכמו שאם ישאלו לשליחותם יאמרו שהם נוודים. הם סיכמו שגם אם ייפרדו דרכי החבורה ימשיך כל אחד בדרכו ולא יחפשו זה את זה. הם סיכמו להיפגש בשער האחורי של העיר ביום המחרת בשעה 8 יבחושים והבהוב (ראו נספח א).
למחרת כפי שסיכמו, הגיעה החבורה בזמן לשער האחורי כשכל אחד נושא על גבו את חפציו. לברן היתה חגורה מיוחדת ובה כיסים לרוב שבהם נמצאו: סכינים ,חבלים, מזונות למיניהם, פצצות עשן, קופסאות הצתה וכו'.. קריוו לעומת זאת סחב רק שק וכמהו חברו. לאולן סחב רק תרמיל צד קטן. החבורה מוכנה. בדיוק בשעה שקבעו הסתדרה החבורה בתור עורפי והראשון שבניהם הוציא את רגלו מהכפר הבטוח וון-לן. וכך יצאה החבורה להרפתקה שלא תישכח באותה ארץ.