נפש חיה – פרק 9. "מנהיג".

"אפשר לעצור?" התנשף זאק. בשעה האחרונה הוא, ג'ס, צ'ייס ורייצ'ל רצו ברחובות לונדון. כל פעם כשג'ס ראתה מישהו מחזיק חתול ביד היא התנפלה עליו בצעקות ואז הם נאלצו לברוח משם כשהם ממלמלים סליחה.
"מה קרה אתה לא עומד בקצב?" שאלה ג'ס בעוקצניות.
"לא כשאני צריך לעמוד בקצב כל חצי שנייה כי ראית נמלה." עקץ אותה זאק בחזרה.
"לפחות אני עושה משהו." ירתה לעברו ג'ס.
"חכי, יש פה עורבים, אולי את רוצה לרדוף גם אחריהם?" השיב לה זאק.
"כן!" אמרה לו ג'ס, "יש לך בע – רגע מה אמרת?"
"שאלתי אם את רוצה לרדוף גם אחרי העורבים המסכנים." אמר זאק והצביע על קבוצת עורבים גדולה שהלכה בטור ישר על רצפת האבן.
"זאק, זהו זה!" צעקה ג'ס, "אלו העורבים! תראו!"
מאות עורבים שחורים כיסו בקבוצות את הרצפה והלכו באחידות ובתיאום לעבר מקום לא נודע.
"אחריהם!" צעק צ'ייס והם התחילו לרוץ, מפזרים חלק מהעורבים בצווחות רמות.
"עצרו!" נשמע קול מלפניהם. הדובר היה אדם גבוה ורזה עם שיער שחור ושמנוני, עיניים כהות ועור חיוור. בידיו הארוכות הוא החזיק אקדח גדול מכוון היישר עליהם. "לא לזוז!"
"אז אתה עוזר לפיית'ון?" שאלה ג'ס בניסיון למשוך זמן, "ציפיתי למישהו קצת יותר מאיים מעורב."
האיש חיזק את אחיזתו באקדח ואמר, "את לא יודעת כמה מאיים אני."
"את לא יודעת כמה מאיים אני." חיקתה אותו ג'ס בקול מצחיק, "פיית'ון באמת לקח אותך כעוזר שלו?"
זאק יכל לראות את האצבע של האיש נסגרת על ההדק כשהאקדח מכוון על ג'ס. הוא עשה את הדבר הטיפשי ביותר שהיה יכול לעשות. לזנק על האיש.
הוא יכל לשמוע את קול יריית האקדח ואת הצווחות הרמות של העורבים ואז הוא נפל על הקרקע הקשה ועיניו נעצמו, אולי לתמיד.

"אלו החולדות." פסק טוני. המוני חולדות שרצו ברחובות פריז כשהם הולכים למקום מסוים, בתיאום מוחלט.
"נעקוב אחריהם?" שאלה אמילי.
"רק כדי לראות אם אנחנו צודקים." ענה רין.
הם עקבו אחרי נחיל החולדות עד שלבסוף הגיעו לבניין ישן ומאפיר. הם נכנסו לתוכו ושמעו קול בא לכיוונם. הם מיהרו להתחבא ולתצפת על הבן אדם שנכנס לחדר.
הוא היה נמוך קומה וקצת שמנמן. היה לו שיער ארוך ומוזנח בצבע חום בהיר ועיניים בצבע חום בהיר. ציפורניו היו ארוכות וצהובות והוא לבש בגדים מרופטים וזולים. בסמוך לאוזנו הוא החזיק טלפון. "מה עם התשלום?" הוא ספק דיבר ספק בכה לתוך הטלפון.
"כל דבר בעיתו." אמר האיש מהעבר השני של הטלפון.
"א – אבל פיי – פיית'ון," אמר האיש ובנימת קולו היה אפשר לשמוע פחד. "אנ – אני צ – צ – צריך את הכ – הכסף."
"כל דבר בעיתו." הפעם היה אפשר לשמוע את הקול מהעבר השני של הטלפון, פיית'ון, צועק. כמעט מצווה.
"כ – כן." ענה האיש וניתק את השיחה. הוא מיהר לצאת מהבניין בלי להבחין בשלושת הנערים ששמעו אותו.

"בוא לא נמהר להסיק מסקנות." אמרה אנדי בחשש. היא, איאן, טייסי וקונריס עמדו כשלמולם נחיל גדול של עקרביים ארסיים שבמרכזם עמד בן אדם. גובהו היה ממוצע אך הוא היה רזה. עורו היה אפרפר – צהבהב ועיניו היו חומות – זהובות, כמעט כמו צבע החול על שפת הים.
אחרי שמצאו את נחיל העקרבים ועקבו אחרין בזהירות, עקרב גדול וצהוב התקרב אל טייסי שפלטה צעקה ובכך הסגירה את מקומם. עכשיו האיש מצא אותם ואיים לשלוח עליהם את נחיל העקרבים הגדול.
"פיית'ון סיפר לי שתבואו אלי, אז התכוננתי לזה. העקרבים האלה שאתם רואים פה, הם עקרבים צהובים, מהמסוכנים ביותר בעולם, בדיוק כמוני." אמר האיש בחיוך.
"מה אתה מתכוון לעשות לנו?" שאלה טייסי בחשש.
"קודם כל אני אהרוג את הקטלן החלש הזה." אמר האיש והצביע על איאן.
אף אחד לא מאיים עליו במותו, חשב איאן. הוא רץ לעבר האיש כשהוא מתחמק במיומנות רבה מכל העקרבים ולבסוף הפיל אותו על הרצפה.
"רוצו!" צעק איאן והוא, אנדי, טייסי וקונריס התחילו לרוץ בבהלה כשנחיל העקרבים מאחוריהם.

אדם התבונן באולימפיה ובקארים שסכינים הוצמדו לצווארן ע"י שני בריונים מגודלים. האדם בחדר, עם השיער האפרפר והעיניים הכהות שחייתו המקבילה הייתה עכביש, טמן להם מלכודת ולכד אותם בדיוק כמו זבובים ברשת קורים.
משום מה הוא והבריונים שלו לא לקחו את אדם אלא תפסו את קארים ואולימפיה ואז הצמידו סכינים לצווארן.
"אתה אריה," אמר האיש, "אתה אמור להיות מנהיג. אז בוא נעשה לך מבחן מנהיגות קטן."
אדם הסתכל עליו בבלבול ובפחד ואולימפיה וקארים נאנקו בקושי.
"אתה אומר לנו את מי מהשתיים להרוג, או שאנחנו הורגים את שלושתיכם."
"אני – אני לא יכול לעשות את זה." מלמל אדם בפחד.
"אז תן לי לעזור לך." אמר האיש. הוא סימן בידו לבריון שהחזיק את אולימפיה וזה תקע את הסכין בגרונה ושלף אותה במהירות. דם השפריץ לכל עבר ואולימפיה החזיקה את הפצע המדמם בידיה ועיניה נפערו לרווחה.
"לא!" צעק אדם אך הוא ידע שכבר היה מאוחר מדי.
היא נפלה בחוזקה כשדם ממשיך לנזול מגרונה ולהציף את הרצפה סביבה בדם.