נפש חיה – פרק 7. "רוצחים".

"אין לי ממש מה לשאול אותך…" אמרה אמילי, "אז תגיד לי מה שרצית להגיד."
"אוקיי," אמר ארתור, "זה בקשר להורים שלך."
הבעת הלם נראתה על פניה של אמילי. "איך את – ".
"זה לא מה שחשוב עכשיו," קטע אותה ארתור, "זה בקשר לרוצח שלהם. את זוכרת אותו?"
"כן," אמרה אמילי בעצב, "הוא היה חבר קרוב של המשפחה, בא יום אחד ורצח אותם בלי סיבה. הייתי קטנה מדי כדי לזכור עוד משהו."
"מה אם אני אומר לך שיש סיבה?" שאל ארתור.
"למה אתה מתכוון?" שאלה אמילי ועיניה הירוקות – צהבהבות נצצו.
"לפעמים," התחיל ארתור להגיד, "החיה המקבילה של בן אדם יכולה להשתנות."
"אני לא מבינה איך זה קשור." אמרה אמילי.
"פשוט תקשיבי." ענה לה ארתור, "החיה המקבילה של בן אדם יכולה להשתנות רק אם קרו אחד מהמקרים הבאים." הוא לקח רגע להסדיר את נשימתו והמשיך, "מקרה מספר אחד, אם אתה הורג את האויב הטבעי שלך, אך רק אם ה'נטרף' מבין השתיים יהרוג את ה'טורף'."
"לדוגמא," שאלה אמילי, "אם חזיר יהרוג זאב הוא השתנה אבל כשזאב הורג חזיר לא קורה שום דבר?"
"בדיוק." אמר ארתור, "והמקרה השני, אם אתה הורג מישהו שהחיה המקבילה שלו זהה לשלך."
"אוקיי." אמרה אמילי, "אני עדיין לא מבינה לאן אתה חותר."
"החיה המקבילה של ההורים שלך -" התחיל ארתור להגיד.
"עצור רגע," צעקה אמילי, "להורים שלי הייתה חיה מקבילה?"
"כן," ענה ארתור, "אז החיה המקבילה שלהם הייתה עכבר, ככה גם של הרוצח שלהם."
"אז אחרי שהוא רצח אותם, החיה המקבילה שלו השתנתה? למה הוא נהפך?"
"הור רצח אותם כדי להשתנות." אמר אלכסנדר, "תביני, עכברים נחשבים די חלשים ביחס לחיות האחרות, הרבה נוהגים לזלזל בהם ולצחוק עליהם. לא קל להיות עכבר."
"אז אתה מצדיק את הרצח?" שאלה אמילי בכעס.
"לא, מה פתאום." קבע ארתור, "אני מנסה להסביר לך את המניע."
"אז תמשיך." אמרה אמילי.
"אחרי שהוא רצח את ההורים שלך הוא השתנה לעטלף."
"אתה יודע באיזה עטלף מדובר?" שאלה אמילי.
"לצערי לא," אמר ארתור, "תביני, העטלפים תמיד היו יצורים מסתוריים, אף אחד לא בטוח לגמרי מה הם עושים ולאיזה צד הם שייכים, אבל את מכירה את הריב הדמיוני בספרים בין אנשי זאב לערפדים?"
"כן," אמרה אמילי, "אני חושבת שכן."
"הסכסוך הזה הוא לא סתם," אמר ארתור, "הוא מבוסס על האויבות בין הזאבים לעטלפים."
"חשבתי שהחזירים הם האויבים שלנו." אמרה אמילי בבלבול.
"החזיר בשבילכם הוא מה שנקרא 'אויב נטרף'," הסביר ארתור, "עטלף לעומת זאת, הוא אויב מהות."
"אז מה אתה רוצה להגיד לי?" שאלה אמילי בייאוש.
"אם את פוגשת עטלף," אמר ארתור, "כדאי שתתכונני לקרב עד המוות."

"כן," אמר איאן בעצבנות מסוימת, "דבר מהר."
"אוקיי," אמר ארתור, "אתה קטלן. אתה מסוכן. ושנינו יודעים שלא כדאי להרגיז אותך."
איאן חייך חיוך קטן, "טוב נו, אי אפשר להתווכח עם האמת."
"בקרב נגד פיית'ון הוא ינסה להשתמש בזה נגדך, הוא ינסה להרגיז אותך עד כדי כך שלא תשים לב שמי שהרגת הם בעצם החברים שלך."
החיוך מפניו של איאן נמחק, "מה אתה בעצם אומר לי לעשות?"
"תעבוד על העצבים שלך." ענה ארתור, "ואיאן?"
"כן?"
"עדיף כמה שיותר מהר." סיים ארתור.

"טייסי," אמר ארתור, "הטיגרסים ידועים תמיד כחיה בעלת האינסטינקטים הכי טובים, אז אני אפקיד עלייך משימה."
"אוקיי." אמרה טייסי בהתרגשות, היא לא הייתה רגילה שאנשים סומכים עליה ככה.
"אלכסנדר," אמר ארתור, "המנהיג שלכם, הוא נשר. תביני, אסור לסמוך עליו."
"אתה אומר לי לא לסמוך על מי שבעצם הביא אותנו לפה?"
"את לא מבינה," אמר ארתור, "לא ניתן לסמוך על נשר. הוא פועל רק לפי האינטרסים שלו ובדרך הוא מתחמן את כולם. הוא יותר גרוע מהשועל."
"יש לי שועל בצוות," אמרה טייסי, "למה אתה מתכוון?"
"שועלים הם תכססנים ותחמנים, רוב הסיכויים שהם ישקרו לך וירמו אותך, אבל אחרי הכל, שועלים עושים את זה בשביל בכיף."
"והנשרים?" שאלה טייסי בהיסוס.
"בשביל האינטרסים שלו," אמר ארתור, "כל עוד הם מרוויחים הם יעזרו לך."
"ואיך זה קשור אליי?" שאלה טייסי.
"כמו שאמרתי," אמר ארתור, "לטיגריסים יש אינסטינקטים טובים. אם את מרגישה שאלכסנדר עושה משהו שלא תואם את התוכניות שלכם, אל תחששי להתנגד אליו, לעצור אותו, לפצוע אותו, לעלף אותו, ובמידת הצורך, גם להרוג אותו."