נפש חיה – פרק 6. "מחשבות על מוות".

טייסי הביטה מבעד לחלון המטוס שהתחיל להמריא. היא ניסתה להירגע אך האקרופוביה* שלה לא אפשרה לה. לכן היא תופפה בעצבנות על רגליה כמו שתמיד הייתה עושה כשהייתה לחוצה. טוב נו, יותר כמו כל הזמן. בבית ספר, היא הייתה עושה זאת כמעט כל הזמן. היא זכרה איך התלמידים בכיתתה היו צוחקים עליה, איך המורים היו מוציאים אותה מכיתתם, אבל היא בעיקר זכרה את ההרגשה, השפלה. ואז, אחרי עוד יום משפיל, היא הייתה חוזרת הביתה, אם ככה אפשר לקרוא לו, וגם אם לא רצתה, היא התגעגעה לבית הספר ולתחושת ההשפלה. כי ריחות האלכוהול והעישון ששררו בבית היו גרועים יותר מכל תחושת השפלה. וההורים האלכוהליסטים שלה, שנתנו לה מטלות בכל רגע אפשרי, כי הם התעצלו לעשות אותם בעצמם, היו מכים אותה כשניסתה לסרב או להתחמק. סיום הלימודים היה היום המאושר ביותר בחייה, היא לא תצטרך לשאת יותר בהרגשת ההשפלה המכאיבה והיא משתחררת מאחריות הוריה. היא הכירה את אנדי והם הפכו לחברות הטובות ביותר. היא לא יצרה קשר עם הוריה וגם הם לא איתה אבל עכשיו, היא חשבה ליצור איתם קשר. אם היא תמות עכשיו, היא רוצה להתקשר אליהם לפני זה, כי זה יכאב להם אפילו יותר, או שלא יכאב להם בכלל.
"טייסי," אמרה אנדי וקטעה את רצף המחשבות שלה, "את לא מפריעה לי אבל הרגליים שלך עשו לך משהו?"
טייסי התבוננה באנדי במשך שתי שניות בניסיון להבין את דבריה ואז היא הסתובבה וראתה את רגליה. הן היו אדומות וכואבות וכך גם ידיה.
"אם קרה משהו," אמרה לה אנדי והזדקפה במקומה, "את יודעת שאת יכולה להגיד לי."
"זה סתם," אמרה לה טייסי ועיניה הירוקות נצצו באשמה, "חשבתי אם אני אמות, להורים שלי יהיה אכפת?"
"טייסי," אמרה לה אנדי וחייכה בחיבה, "הם ההורים שלך, תמיד אכפת להם." "אני לא בטוחה בכלל." ענתה לה טייסי.

צ'ייס התבונן ברייצ'ל ישנה. בטח מי שהיה צופה בו מהצד היה חושב שהוא מטרידן, אבל הוא נהנה לראות אנשים ישנים. הם היו שלווים כל כך בשינה, צ'ייס אף פעם לא הצליח להירדם בשלווה אבל הוא שמח כשאחרים הצליחו. והייתה גם את העובדה שזאת רייצ'ל. הוא לא היה יכול להפסיק להסתכל עליה. היא הייתה יפיפיה. שיערה החום – אדמדם היה אסוף לצמה ארוכה. ראשה נח על ידיה ורגליה היו מקופלות. היא גרמה לו לחשוב על הצד החיובי בחיים, זה שלא ידע עליו כשהיה סגור במוסד. הוא תהה מה היה קורה אם לא היה יוצא מהמוסד, האם הוא היה נשאר שם עד יום מותו? ואם הוא היה מת, למישהו היה אכפת? אמנם הוא כבר לא פחד מהמוות שלו, אבל עכשיו הוא פחד מזה של רייצ'ל. ואם הוא הולך למות, הוא היה רוצה להיות מסוגל להגיד לה שהוא אוהב אותה.
"אני אוהב אותך." הוא לחש בשקט ליד אוזנה של רייצ'ל. הוא לא ידעה שהיא שמעה אותו ואם הוא היה יכול לקרוא את מחשבותיה, הוא היה יודע שגם היא אוהבת אותו, אבל הוא כבר נרדם.

"הגענו." הכריז אלכסנדר כשהמטוס נחת.
הוא ירד מהמטוס ואחריו ארבעת הנערים שהיו יחד איתו במטוס. אדם חיכה להם למטה. הוא היה גבוה, בסביבות גיל החמישים. היה לו שיער קצר ושטני וזקן זהוב. עיניו היו הטרוכרומיות, עינו הימנית בצבע כחול בהיר והשמאלית בצבע חום – דבש. הוא לבש מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ומעליה חליפה ירוקה ובנוסף הוא ענב עניבה אדומה. האיש צעד לעברם ופרש את זרועותיו לצדדים.
"הזדקנת קצת אלכסנדר." אמר האיש, חיבק את אלכסנדר חיבוק רחב וטפח על שכמו.
"עכשיו כולנו צריכים לעשות את זה?" שאלה ג'ס.
"ואתה העלית קצת במשקל, לא?" שאל אלכסנדר בחיוך.
"נו, אתה יודע איך זה, פלאי המתוקים." ענה לו האיש בחיוך רחב.
"תכירו," אמר אלככסנדר, "זה ארתור, המנהיג של האריות שסיפרתי לכם עליו."
ארתור התבונן על חבורת הנערים ולבסוף אמר בעברית, "ברוך הבא לישראל."
החבורה הסתכלה עליו, מנסים לפענח מה אמר.
"זה בעברית," אמר אלכסנדר, "וזה אומר ברוך הבא לישראל."
החבורה הנהנה ורייצ'ל וזאק מלמלו תודה.
"המשרד שלי כמה דקות הליכה משדה התעופה," אמר ארתור, "בואו אחרי."

אחרי שהגיעו לבניין המשרדים, ארתור רצה לדבר עם כל אחד מהם בפרטיות. הוא אמר שהוא רוצה להגיד משהו אישי לכל אחד מהם והם יוכלו לשאול אותו שאלה אחת והוא יענה להם, במידה והוא יודע את התשובה. אדם נכנס ראשון.

"שלום." אמר לו ארתור.
"שלום," ענה לו אדם ולחץ את ידו של ארתור, "אני אדם."
"נחמד לפגוש אריה כמוני." אמר ארתור.
אדם לא ידע מה, אבל משהו בארתור הזכיר לו את אבא שלו.
"כן, גם לי נחמד לפגוש מישהו כמוני." אמר אדם בחיוך.
"אז," אמר ארתור, "יש לך משהו שאתה רוצה לשאול?"
"אנחנו צריכים את העזרה שלך כדי להביס את פייתון." אמר אדם בנחישות ועיניו בצבע החום – דבש נצצו.
"ידעתי שאלכסנדר רוצה משהו." אמר ארתור.
"בכל מקרה," המשיך אדם, "השאלה שלי היא כזאת, האם אתה תעזור לנו ותגיד גם לשאר החיות לעזור לנו?"
"יש לכם את העזרה שלי," אמר ארתור, "לגבי שאר החיות, זה כבר תלוי בהם, אבל אני אעשה מה שאני יכול כדי לשכנע אותם."
"תודה," אמר אדם, "רצית להגיד לי משהו?"
"כן," מיהר ארתור להגיד, "אתה אריה, רציתי שתדע שהמנהיגות זורמת לך בדם, וכדי לעזור לך להיות מנהיג יותר טוב, אני אתן לך עצה." הוא כחכח בגרונו והמשיך, "גם כשהמצב נראה אבוד, תמיד יש תקווה, תמיד יש משהו שעוד לא ניסית, תמיד יש משהו לעשות. תזכור את זה בקרב מול פייתון, כי אתה תצטרך את זה."
"תודה לך." אמר אדם ויצא מהחדר.

"אז מה אתה רוצה לשאול אותי?" שאל אדם את צ'ייס.
צ'ייס שפשף את ידיו זו בזו ושאל בהיסוס, "רציתי לדעת, אם השועל והבז אויבים כמו החזיר והזאב."
"לא," אמר לו אדם, "זה מביא אותי למה שרציתי להגיד לך. האויבים הטבעיים של השועל הם הגדיים, במשך שנים הייתם הורגים אותם אבל לאחרונה כמה גדיים פתחו מוסד, הם לכדו שועלים והכניסו אותם לשם כשהם מוחקים להם את הזיכרון."
"אז המוסד שהייתי בו," אמר צ'ייס ועיניו הענבריות נצצו בתערובת של הפתעה, שנאה וכאב, "זה בגללם? איבדתי את הזיכרון שלי בגללם?"
"לצערי כן," אמר ארתור, "אבל נקמה לא תעזור לך. הזיכרון יחזור לך בהמשך. מאז שנודע לי על המוסד אני מנסה לעשות מה שאני יכול כדי לסגור אותו. אנחנו קרובים לזה יותר מתמיד." לפתע פניו של צ'ייס השתנו. אפיו התארך, אוזניו התארכו גם הם והתחדדו, ופרווה כתומה כיסתה את פניו. הוא חשף שיניים חדות ואז חזר לצורת אדם.
"ברכותיי," אמר ארתור, "השינוי הראשון ש -"
"בניגוד למה שאתה חושב," קטע אותו צ'ייס, "הנקמה כן תעזור." הוא קם מכיסאו ויצא מהחדר.

"אז מי האויבים הטבעיים שלי?" שאלה ג'ס, "ממי אני צריכה לחשוש, או מי צריך לחשוש מפני?"
"לדבורה אין ממש אויבים טבעיים," ענה ארתור, "אתם יו-"
"אז אנחנו יצורים של שלום?" קטעה אותו ג'ס.
"לא ממש." ענה ארתור, "אם מישהו יאיים עליכם אפילו קצת, אתם תתקפו ישר."
"אז לא הבנתי," אמרה ג'ס בבלבול, "אנחנו יצורים של שלום או לא?"
ארתור גירד את סנטרו בחיפוש אחר תשובה, "אתם יותר בסגנון של 'חיה ותן לחיות'."
"מגניב!" אמרה ג'ס וקמה מכיסאה שהיא צועדת לעבר הדלת.
"חכי!" צעק ארתור, "אני עוד צריך להגיד לך משהו."
"אה נכון," אמרה ג'ס, "מה רצית? רק תדבר מהר."
"כשאת משתנה לצורת דבורה, העקיצה שלך שונה מעקיצה של דבורה רגילה."
"לא הבנתי." אמרה ג'ס, וכיווצה את עיניה הכתומות – צהבהבות כמו שתמיד עשתה כשמשהו לא היה ברור לה.
"אם תעקצי שאת בצורת דבורה," אמר ארתור, "העקיצה שלך הורגת."
"מגניב!!!!" אמרה ג'ס.
"אבל -" התחיל ארתור להגיד.
"נו, כמו תמיד יש גם אבל." אמרה ג'ס.
"כשדבורה עוקצת, גם דבורה רגילה, היא מתה." אמר ארתור.
"אז מה אתה בעצם אומר?" שאלה ג'ס ופניה נעשו חיוורות. "אם תעקצי שאת בצורת דבורה," אמר ארתור, "הבן אדם שעקצת ימות -"
"אבל גם אני." השלימה אותו ג'ס.