נפש חיה – פרק 5. "ישראל".

"מה עכשיו?" שאלה קארים, "מה הצעד הבא שלנו?"
"עכשיו," אמר אלכסנדר, "אנחנו צריכים עזרה."
"אוקיי," אמרה רייצ'ל, "עזרה ממי?"
אלכסנדר גירד את סנטרו ולבסוף הגיע להחלטה, "אנחנו צריכים עזרה מכל החיות, לפחות מאלה שעדיין לא בחרו צד."
"איך אנחנו מתכוונים לעשות את זה?" שאל איאן, "נדפוק לאנשים בדלת ונבקש מהם עזרה?"
"אנחנו צריכים לפנות לאריות," קבע אלכסנדר, "הם המנהיגים של כל החיות והם יכולים לעזור לנו."
"אז איך מגיעים אליהם?" שאלה רייצ'ל.
"רוב האריות והמנהיג שלהם נמצאים בישראל." השיב אלכסנדר.
"ישראל?!" צעקה ג'ס, "אתה רוצה לנסוע אולי יותר מזרחה? אולי לסין?"
"למה שאני אגיד סין?" שאל אלכסנדר, "אני לא רואה איך הפנדות יכולות לעזור לנו כרגע."
"זה היה בצח – "התחילה ג'ס להגיד אך לבסוף ויתרה, "עזוב, לא משנה."
"אוקיי," שאלה קארים ובעיניה החומות ראו ניצוץ של הרפתקה, "איך אנחנו מגיעים לשם?"
"אנחנו צריכים כסף," אמר אלכסנדר בהחלטיות, "ומטוס פרטי."
"בבקשה תגיד לי שיש לך אחד כזה." אמרה אולימפיה.
"לי לא," אמר אלכסנדר וחייך חיוך רחב, "אבל אני יודע למי יש."

"זה רעיון גרוע." אמרה אמילי.
"תזכירו למה אנחנו פה בכלל?" אמר זאק בייאוש.
"אנחנו צריכים כסף," התחילה רייצ'ל להגיד.
"ומטוס פרטי." השלים אותה צ'ייס.
"ומטוס פרטי," חזרה אחריו רייצ'ל, "ולחזירים יש כסף וגם מטוס פרטי."
"והם יתנו לנו אותם, כי?" אמר איאן, "גם אם תבקשי מאוד יפה בקול הכי מתחנף שלך, הם לא יתנו לנו אותם."
"גם הנחמדות שלך לא תעזור." השיבה רייצ'ל בחיוך.
"הם יתנו לנו אותם כי נסביר להם את המצב," פסק אלכסנדר, "אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים להשתמש בקול המתחנף שלכם ובנחמדות שלכם."
"אולי לא כדאי שניכנס כולנו." אמרה אנדי.
"צודקת," אמר אדם, "אמילי, קארים, צ'ייס ואני ניכנס." אף אחד לא מחה כנגד דבריו.
הארבעה נכנסו לבניין והשאירו את העשר הנותרים לחכות בתקווה.
"אתם חושבים שהם יסתדרו?" שאלה רייצ'ל.
"אל תדאגי," עקץ אותה איאן, "הם לא זקוקים לקול המתחנף שלך."
רייצ'ל סטרה לו בחוזקה, הוא החזיק את לחיו הכואבת בידו ואז היא אמרה, "אל תסתכל עלי ככה, זה הגי -", היא לא סיימה את המשפט כי איאן תפס בידו את גרונה והטיח אותה בקיר הקרוב.
היא ניסתה להשתחרר מאחיזתו אך ללא הצלחה. הוא החזיק אותה בחוזקה כשגבה על הקיר ורגליה מרחפות באוויר.
"איאן, עזוב אותה." צעקה לעברו אנדי.
"לא כדאי לך להתעסק איתי." אמר לה איאן ועזב אותה. היא נפלה על הקרקע ולא הצליחה לעצור את הדמעות שזלגו מעיניה.

"שלום," אמר אדם לאחד אנשי האבטחה בבניין, "אנחנו כאן כדי לפגוש את מר. טיילור."
הוא הוביל אותם לדלת גדולה ושחור שניצבה בסוף המסדרון ועליה נכתב, 'מר. טיילור'.
אדם דפק על הדלת שלוש פעמים ולפתע נשמע קול מתוך החדר, "יבוא."
הוא פתח את הדלת ונכנס כשאמילי, צ'ייס וקארים מאחוריו.
מר. טיילור היה אדם שמן עם שיער שחור ושמנוני ועיניים גדולות וכהות. עורו היה חיוור ו – ורדרד והוא לבש חליפת עסקים יוקרתית. הוא עישן סיגר והרים את מבטו מהדפים שעל שולחנו.
"תראו, תראו, איזו חבורה נחמדה יש לנו כאן," הוא אמר בחיוך רחב, "אריה, פומה, שועל ו…" לפתע החיוך נמחק מפניו. "בבקשה אל תפגעי בי," אמר לאמילי, "יש לי ילדים קטנים בבית, בבקשה." הוא ירד על ברכיו והמשיך להתחנן, "אני אתן לך מה שאת רוצה רק אל תפגעי בי."
החבורה החליפה ביניהם מבטים ואמילי פרשה את ידיה לצדדים ועיניה הצהבהבות – ירוקות שידרו 'אין לי מושג על מה הוא מדבר'.
"אדוני, מר. טיילור," אמר אדם בחשש, "היא לא רוצה לפגוע בך אנחנו רק באנו ל -"
"בטח שהיא רוצה לפגוע בי, היא זאבה." אמר לו מר. טיילור, "אתה לא מכיר את האגדה על הזאב ושלושת החזירונים? אנחנו אויבים מאז ומתמיד והם יעשו כל דבר כדי לפגוע בנו. רק תגידו מה אתם צריכים ותלכו מפה."
"אנחנו צריכים מיליון דולר ומטוס פרטי." אמר צ'ייס ישירות.
מר. טיילור הסתובב ופתח כספת שניצבה מתחת לשולחנו. הוא הוציא ממנה מזוודה שחורה וקטנה. אחר כך הוא כתב על פתק משהו והביא אותו לאדם, "תן אותו לאלכסנדר, זה בקשר למטוס הפרטי, הוא כבר ידע מה לעשות. עכשיו תלכו מפה."
"תודה רבה, אמר אדם."
"כן, כן, רק תצאו מפה כבר."
הרביעייה יצאה מהחדר ומהבניין. ואז הם ראו את רייצ'ל יושבת בוכה ואת שאר החבורה עומדים חסרי אונים בצד.
צ'ייס רץ אל רייצל ושאל, "מה קרה?" אך הוא לא קיבל תשובה.
היא הניחה את ראשה על ברכיה ובכתה. שיערה החום אדמדם היה מפוזר וקצוותיו נרטבו מהדמעות.
"רייצ'ל, מה קרה?" שאל צ'ייס בשנית, "נפצעת?"
היא לא החזירה לו תשובה.
"אוקיי," אמרה קארים, "מה קרה פה כשהלכנו?"
"איאן ורייצ'ל רבו," הסבירה טייסי, "רייצ'ל התעצבנה וסטרה לאיאן ואז איאן חנק אותה והטיח אותה בקיר, מאז היא לא מפסיקה לבכות."
"היי רייצ'ל," המשיך צ'ייס, "את יודעת שיש תאוריה שאומרת שהחייזרים נמשכים לבכי? את לא רוצה שייקחו אותך בחללית ויעשו עליך ניסויים, נכון?"
הוא יכל לשמוע צחוק קטן מבעד לבכי וחיוך קטן עלה על פניו.
"נו, רייצ'ל," אמר לה צ'ייס, "אני רואה את החללית באה כבר, עכשיו את חייבת להפסיק לבכות."
היא הרימה את ראשה מברכיה, עיניה היו אדומות מהבכי והיא ניגבה אותם עם שרוול חולצתה.
הוא עזר לה לקום ולחש לה באוזן, "כמה חזק סטרת לו?"
היא חייכה והשיבה לו בלחש, "מספיק חזק."
קונריס לקח את איאן הצידה ואמר לו, "תראה אני יודע שאתה כועס, אבל היא יותר חלשה ממך, זאת בריונות, ואני שונא בריונים, אבל אתה נראה לי הכי שפוי בקבוצה הזאת ואני מעדיף לא לשנוא אותך, אז, תלך להתנצל, ואם היא תסטור לך שוב, אל תחזיר לה שוב."
"אתה יודע שזאת פעם ראשונה שאני שומע אותך מדבר?" אמר לו איאן.
"נו, אתה יודע," השיב לו קונריס, "הקול שלי פשוט יפה מדי כדי שאני אבזבז אותו. עכשיו לך להתנצל."
איאן צעד כמה צעדים לעבר רייצ'ל ואז הוא נעצר מולה ואמר, "תראי אני מצטער, לא הייתי צריך להגיב ככה וזה לא – "
"זה בסדר," אמרה לו רייצ'ל, "אני גם מצטערת. פשוט תשתדל להיות עוקצני פחות."
"אני מבטיח לנסות." הוא אמר בחיוך.
"אז," אמר אדם, "ישראל?"
"ישראל." אמר זאק.