נפש חיה – פרק 14. "אש". ~מוקדש לחברי האחווה~

שיר שילווה את הפרק –

מקווה שתאהבו!

"היא לא הייתה אמורה לצאת!" צעקה אלכסיס ועיניה החומות – צהבהבות רשפו בזעם.
היא התהלכה לרוחבו של החדר החשוך והמאיים במקצת. על קירות החדר נתלו כמה ראשי פוחלצים שעיניהם הכהות כאילו בחנו את המתרחש. למרות שהיו נראים כאלה, אלה לא היו פוחלצים רגילים. כל אחד ואחד מהם היה פעם ראש של חיה. אבל מאחורי החיה היה בן אדם, שפיית'ון הרג בעודו בצורת החיה שלו. זה היה האוסף של פיית'ון, ואולי היחיד, ולכן הוא התגאה בו מאוד. אלכסיס לעומת זאת, רצתה להקיא כל פעם שראתה זאת.
מילא להרוג חיה, אבל למה לתלות אותה על הקיר?
בגלל הסלידה שלה, היא נמנעה מלהיכנס לחדר ברוב הפעמים. ברוב, אך לא בכולם.
היא כססה את ציפורנייה במין טירוף ושיערה החום התנדנד על גבה לפי תנועות גופה.
אלכסיס התפתה לא לצחוק לפיית'ון בפנים כששמעה באיזו קלות הצבועה הקטנה ברחה לו, אבל, כדי לא לזרות לו מלח על הפצעים היא שמרה את זה בפנים ועטתה על פניה ארשת קשוחה.
"את מספרת לי?!" אמר פיית'ון בחצי צעקה – חצי צחקוק.
"אם היא תגיע לאלכסנדר…" התחילה אלכסיס להגיד בדאגה.
"היא לא." פסק פיית'ון. "אני אדאג לזה אישית."
"אתה בטוח?" אמרה אלכסיס בספק והעבירה את השיער החום על פניה למאחורי אוזנה.
"אני אשתמש בלהבות." הוא אמר בקול מאיים והדגיש את המילה 'להבות'.
"אני -" אלכסיס אמרה בחשש, "אתה באמת רוצה להשתמש בזה?"
"היא לא השאירה לנו ברירה!" אמר פיית'ון ושום רגש לא נראה בעיניו הירוקות. "ואם היא לא יכולה לעזור לנו יותר, עדיף אותה מתה."
"בסדר." הנהנה אלכסיס. "תהרוג אותה."
"תשרוף." תיקן אותה פיית'ון וחייך חיוך שחשף שיניים חדות ולשון מפוצלת.
"תשרוף." חזרה אחריו אלכסיס וחייכה גם היא.

כריסטינה רצה במהירות ברחובות ניו יורק והתעלמה מהמבטים החקרניים והחדים של עוברי האורח. "זה צריך להיות כאן," היא מלמלה. "זה חייב להיות כאן."
לבסוף היא נעצרה מול בית גדול, גבוה ורחב. זהו זה, חשבה לעצמה באושר.
היא נכנסה דרך השער הפתוח וצעדה במעלה המדרגות הלבנות והרחבות. בכל צעד שעשתה היא השאירה טביעת רגל בוצית ומלוכלכת שגרמה לה להצטער על הצבע הלבן של המדרגות, למרות שזה היה הצבע האהוב עליה.
לבסוף, ניצבה מול הדלת השחורה והשיטה יד מכווצת לאגרוף, מוכנה לדפוק על הדלת בכל רגע.
אך לפתע היא נעצרה והחלה לצרוח בכאב. זה התחיל בעקצוץ שהתפשט לאורך ולרוחב גופה ונגמר באש, שבאה משום מקום, ואפפה אותה, אותה בלבד.
היא התעוותה בכאב כשהאש התחילה לעלות במעלה גופה, שורפת את בגדיה ואת עורה החיוור.
היא ידעה שלא תוכל לכבות אותה, היא ידעה שגורלה נחרץ. דמעות עלו בעיניה והעשן אפף אותה והקשה עליה לנשום.
היא ניסתה לעמוד, אך כשלה ונחתה בכבדות על הרצפה.
היא התבוננה בגופה הערום שקרעי בגדים שרופים נחו עליו, ואז היא קלטה.
מלבד שכבת האפר והפיח שכיסתה את עורה, היא הייתה בסדר. עורה אפילו לא נכווה.
היא הצליחה לעמוד בקושי, רועדת מקור ומחום בו זמנית ולהישען על הדלת השחורה.
אך באותו רגע הדלת נפתחה והיא נפלה. ראשה נחבט ברפת האבן הקשה והיא הרגישה את עיניה מתחילות להיעצם. אוזניה נאטמו לצלילים הרועשים סביבה, והיא איבדה את הכרתה.

"אלו ניק, קים ואמיליה." אמר אלכסנדר והחווה בידיו על שלושת הנערים שניצבו לידו.
היה ניתן לראות שהוא טרוד, או אולי מפחד, מהדרך בה התהלך הלוך ושוב לרוחבו של החדר וכסס את ציפורניו. הוא נמנע מלהישיר מבט לאחד מהנוכחים בחדר ומבטו פנה לרצפה, כאילו שהיא אוצר יקר ערך.
"נעים להכיר וכל זה," אמרה ג'ס בכמות הנימוס הכי גדולה שהצליחה לגייס, "אבל מה אתם עושים פה?"
"עוזרים לכם." אמרה אמיליה בגלגול עיניים. היא ראתה בבירור את חוסר הסבלנות בעיניה של ג'ס, והיא כבר ידעה שהן לא הולכות להסתדר.
"עוזרים?" המשיכה ג'ס בשאלותיה, והפעם לנימת קולה נוסף גיחוך קל, "אנחנו צריכים עזרה?"
"ברור." אמרו ניק, קים ואמיליה ביחד.
"הבנתי אותכם," אמרה ג'ס בחיוך שחשף שיניים צחורות, "עוזרים במובן של משרתים. באמת הייתי צריכה מסאז' לרגליים."
"לא, קשת הבנה שכמוך – " התחילה קים להגיד אך נקטעה על ידי זאק.
"תיזהרי!" אמר לה ועיניו הירוקות – כחלחלות נצצו בכעס.
"הטווס על הסוס הלבן," אמרה קים בלגלוג, "זה כל כך מרגש."
"עוד פעם אחת – " אמר זאק והרים את ידו כאזהרה.
"עוד פעם אחת אתה תרביץ לי?" צחקה קים ועיניה הירוקות נצצו בשעשוע, "הייתי שמחה לראות את זה."
"די!" צעקו אדם וניק ביחד, מקבלים מבטים תמוהים מכולם.
השקט שהשתרר בחדר נקטע על ידי צעקת כאב.
כולם הסתכלו זה על זה בבלבול וצ'ייס התעשת ראשון. הוא רץ לעבר הדלת ופתח אותה.
קול חבטה נשמע בכל רחבי החדר.
מכיוון שהוא עמד בגבו אל הנוכחים בחדר, הוא הסתיר להם את מה שראה.
"צ'ייס?" שאלה רייצ'ל בעדינות, "מה זה?"
"חברים," אמר צ'ייס ומעט דאגה התגנבה לקולו, "אני חושב שאני צריך עזרה פה."
"למה, מה קרה?" שאלה טייסי בבלבול.
הוא זז מעט הצידה ואיפשר להם לראות מה שהוא ראה.
"עזרה." אמרה טייסי והנהנה בהבנה.