נפש חיה – פרק 12. "הפתעה".

"מה נעשה?" שאלה אלכסיס בדאגה. ידיה הבהירות החזיקו בראשה בחוסר אונים ובעיניה החומות – צהבהבות עמדו דמעות.
"אני – " ניסה פיית'ון להגיד, "אני צריך זמן לחשוב על זה."
"מה יש לחשוב פה?" צעקה אלכסיס בעצבנות וקמה מהכיסא הגדול תוך כדי שהיא דוחפת את השולחן שהשמיע קול חריקה רמה. "אם הגנרלים ימצאו אותו – הם יהרגו אותו."
"אף אחד לא שמע מהגנרלים כבר זמן רב." עיניו הירוקות של פיית'ון נצצו בתערובת של כעס ופחד שהוזכר שמם של הגנרלים. "הם נעלמו."
"פיית'ון -" אמרה אלכסיס בעצב, "חיית רחוב נהרגה בלונדון ועל הקיר בסמוך אליו צוירה בדם שלו פרסה. אני לא רציתי להדאיג אותך, חשבתי שמישהו סתם מנסה לעבוד על כולם אבל אחרי יומיים עוד שני חיות רחוב נהרגו. אותו סימן צויר גם שם."
היא בלעה את רוקה בקושי והמילים בקושי יצאו מפיה, "מה נעשה?"
"צריך לשים את ניקו אצל מישהו שיוכל להגן עליו." אמר פיית'ון בהחלטיות, "מישהו שהוא האויב של הגנרלים."
"אין להם אויב טבעי, ואני לא בטוחה לגבי אויב מהות."
"מה לגבי הזיקיות?" ניסה פיית'ון, "הם שברו את החוק הרבה פעמים ו -"
"גם הזיקיות מפחדים מהגנרלים." צעקה אלכסיס, "צריך למצוא מישהו שלא."
"כנופיית רחוב." אמר פיית'ון מיד.
"לא!" צעקה אלכסיס, "הם יהרגו אותו או יאכלו אותו!"
"זה הסיכוי הכי טוב שלנו," אמר פיית'ון, בטוח בהחלטתו.
"אני – אני…" ניסתה אלכסיס להגיד, "טוב, בסדר."
לפתע הדלת נפתחה במקצת ועיניים ירוקות ונוצצות הציצו דרך פתחה.
"ניקו?" שאל פיית'ון בהפתעה.
הדלת נפתחה וניקו צעד אל תוך החדר כשמבט אשם מעט נראה בעיניו.
"אני שברתי את הפסל בסלון." הוא אמר, "זה היה בטעות. אני מצטער."
"זה בסדר." אמרה אלכסיס, "לא קרה כלום. נפצעת?"
"לא," אמר ניקו, "אמא, למה את בוכה?"
"נכנס לי משהו לעין." שיקרה אלכסיס. "רוצה ללכת לשחק במשהו?"
"מחבואים!" צעק ניקו בשמחה.

"אני מצטערת." אמרה רייצ'ל.
בחצי שעה האחרונה צ'ייס סיפר לה מה הוא עבר. על המוסד, על השיחה עם ארתור על הגדיים שהחזיקו אותו ואיך הוא זוכר את קונריס.
"זה בסדר, אין לך על מה להצטער." אמר צ'ייס.
"ואתה לא זוכר שום דבר?" שאלה רייצ'ל.
"לא." אמר צ'ייס.
"מה עם בית?" שאלה רייצ'ל "איפה אתה גר?"
"כרגע?" אמר צ'ייס, "ברחוב."
"צ'ייס," אמרה רייצ'ל, "אני יודעת שזה קצת מוזר כי הכרנו רק לפני כמה ימים, אבל היית רוצה לבוא לגור איתי? יש לי בית גדול ואני בטוחה שלאבא שלי זה לא יפריע."
"אני לא יודע…" אמר צ'ייס, "את בטוחה שזה בסדר?"
"כן." אמרה רייצ'ל בחיוך.
"רייצ'ל, תודה." הוא ניגש אליה וחיבק אותה.
הפעם היה תורם של ג'ס וזאק לצפות בהם מהצד.

"קים!" אמר אלכסנדר בשמחה, אני שמח שהגעת!"
הוא ניגש ולחץ את ידה של הנערה שעמדה מולו. היא הייתה גבוהה, כמעט בגובה שלו ורזה.
שפתיה הדקות נמתחו לחיוך רחב ועיניה הירוקות ממש זהרו והאירו במקצת את החדר בגוון ירקרק חלש. שיערה השחור היה אסוף לצמה ארוכה ועמידתה שידרה ביטחון ועצבנות.
היא לבשה גופיה צבעונית שהחמיאה לגוון עורה השזוף מעט ומכנסי ג'ינס קצרים.
"הבאתי איתי כמה חברים. מקווה שזה לא מפריע לך."
הוא חייך בבלבול ולפתע הדלת נפתחה. נערה כבת שמונה עשרה נכנסה דרכה. פס לבן חצה את צידו הימני של שיערה החום הכהה. עיניה החומות הכהות בהו בהבעה חסרת כל רגש באלכסנדר. צמיד עבה וחום עם פס לבן שחוצה את אמצעו עיטר את פרק ידה השזופה.
היא לבשה חולצה שחורה ומכנסי טרנינג שחורים גם הם.
אחריה נכנס נער שנראה קצת יותר מבוגר ממנה, אולי בשנה. היה לו שיער חום קצוץ ועיניים בהירות ונוצצות בצבע ירוק. הוא היה גבוה ולבש חולצה ירוקה ומכנסיים חומים וארוכים.
"תכיר," אמרה קים בחיוך, "אלו אמיליה וניק. אבל אתה בטח כבר ידעת את זה."
"אבא," אמר ניק, "טוב לראות אותך שוב."
היה קשה מאוד להפתיע את אלכסנדר. בכל שנות חייו הוא הופתע בכמות שאפשר לספור על יד אחת, אך באותו הרגע הוא לא היה מופתע. הוא היה המום.