נערים – פרק 2

פרק 2
העברתי את האצבע שלי על הלהב הכסופה והחדה, ההרגשה הייתה מחממת ומפחידה באותו הזמן, הרגשה חמימה וקרה עוטפות אותי ואני רק נגעתי בלהב. נגעתי בקצה הפגיון, הוא השתנה לטבעת צהובה, כמו שהיו ללוחמים האלה רק בצבוע זהוב קלוש, שמתי את הטבעת על האמה שלי והיא נצנצה שוב לכמה רגעים ואז חדלה מלנצנץ. אנשים רבים יבואו לחפש אותה נזכרים במילותיה של אימי, כמו כול הערב הזה. "אני לא היחיד שרוצה את זה יש עוד הרבה שרוצים את זה אתה פשוט צריך להחליט למי להביא את זה." ונזכרתי גם במילותיו של הגנרל שהעבירו בי צמרמורת קלה. החלטתי להמשיך להתקדם בשביל הזה, מי יודע לאן אני עוד יגיע. הלילה עלה במהירות, ויחד איתו גם הצרצרים שיצרו את הרעש המפריע שלהם. רגליי כאבו ובטני התהפכה מרוב רעב. חשבתי קצת על מה שהגנרל אמר, על זה שיש לי שבוע אבל החלטתי לא לתת לזה להעסיק אותי יותר מדיי. הקור הבלתי נסבל הזה,
"אני חייב למצוא בית שאוכל להתגורר בו," התחלתי לדבר לעצמי, בכדי לא להשתגע נפשית מהשקט הצורם. המשכתי לצעוד לעבר המשך השביל, לאחר הליכה קצרצרה מצאתי בקתה רעועה שהסתווה די טוב בגלל החושך ועצם העובדה שהיא הייתה צבועה בצבע חום כהה. החלטתי להמשיך להתקדם. הרי יש לי כוחות ונשק זה לא שאני כמו הנזל וגרטל או משהו כזה.
"..שמיים שחורים, שערי שמיים נפתחים עולם סגול.." שמעתי קול של אישה זקנה מבעד לדלת, הייתי על סף הדלת ועמדתי לדפוק לפתע הדלת נפתחה. אישה עם שיער אפור דליל נמוכה וטיפה שמנמנה התייצבה מולי, אפה היה קטן וסולידי והעיניים שלה היו אפורות על קו הלבן,
"מיס פרקני'ץ מה אמרתי לך!" היא הסתובבה מיד כאשר חתול ג'ינג'י שמן על הספה האדומה שלה, מיד הוא ירד באיום והתעטף בצד. "אממ היי אני," התלבטתי אם לומר לה את שמי האמיתי, אז פשוט שיקרתי.
"פיט ואני איבדתי את הוריי ואת הכפר שלי בשריפה איומה ואין לי אוכל או מקום להתגורר בו. ואם את תוכלי בטובך להביא לי רק חדר אחד ליום אחד אני אהיה אציל תודה." אני יודע מה אתם חושבים, איך אתה מעז להיכנס לבית שלא שלך עם אישה מפחידה אבל זה עדיף מאשר להישאר שם בקור.
היא חייכה חיוך קטן ואפשרה לי להיכנס, צעדתי לעבר ביתה ונכנסתי אליו, בעיקרון הוא היה כמו הבקתה של שבעת הגמדים משלגייה, אך עדיין משהו בו היה מצמרר, החלטתי להתיישב על הספה האדומה ולשתוק קצת. "שמי היא דנקלה." היא אמרה,
"אז פיט, מה אתה עושה לפרנסך?" היא הוסיפה בשאלה לא קשורה כאשר היא מוזגת קפה לספל התה שלה, אני יודע היא קצת משוגעת אבל היא נראית נחמדה בסך הכול. "את האמת, שבכפר הייתי מוכר עיתונים פשוט ועכשיו אין לי כול כך עבודה שממנה אוכל לבסס את עצמי."
-"יש לך פגיון מזהב יפה שם, כמה אתה רוצה עבורו?" היא אפילו לא הביטה בי מספיק כדי לראות שהוא מזהב, פה התחלתי לחשוד. "הוא לא למכירה." אמרתי, היא פלטה נחירה.
"אני צוחקת, אם היית רוצה למכור אותו היית מוכר אותו כבר." היא צחקה ואני אחריה בצחוק מאולץ, היא שתקה מיד ופניה הרצינו. היא הביאה לי את ספל התה שבפנים יש קפה ושתיתי ממנו.
"יש לי רק חוק אחד, אל תעלה למעלה." היא הצביעה עם פניה על המדרגות, "למה?" שאלתי והיא התנשפה והתעלמה מהשאלה, אך לבסוף ענתה, "לכול גברת יש סוד משלה, הסוד שלי נמצא למעלה." עכשיו הרגשתי שאני חייב לעלות למעלה, היא קמה מהספה ואמרה
"היה לי כיף איתך, אבל אני הולכת לישון עכשיו. תרגיש חופשי לקחת מה שאתה רוצה מהמקרר והארונות." היא חייכה והתקדמה לחדר שלה שנמצא בסוף המסדרון, היא סגרה את הדלת ורק כאשר הרגשתי שבטוח שהיא לא תצא מהחדר קמתי מהספה בשקט והתקדמתי לעבר המדרגות.
עליתי עליהם והיה שם מסדרון ענקי שעליו מלא תמונות שלה מחובקת עם ילדים. המשכתי להתקדם והגעתי לעבר הדלת השחורה הרעועה, הבטתי לאחור כדי לבדוק שהיא לא שם ופתחתי את הדלת, כול האנשים שהיו פעם הילדים מכול התמונות היו קשורים ועל שפתיהם סלוטפ שחור כדי שלא יוכלו לדבר.
"אוי לא.." לחשתי, הם רצו שאני אשחרר אותם,
"אני אשחרר אתכם מחר באותו השעה, עכשיו אסור שהיא תחשוד בי." שערותיי סמרו, סגרתי את הדלת בשקט וירדתי חזרה במדרגות. התעטפתי בשמיכה האפורה שלה ונשארתי ער למקרה שהיא תרצה לעשות את מה שהיא עשתה לילדים הללו.