נסתרים : פרק 6

הרמתי את ראשי וראיתי את ג'ק עומד מולי ואני על הרצפה. הוא הושיט את ידו כדי להרים אותי "איך עשית את זה?" הוא הרים אותי "ואיך עשית את זה?" וסטרתי לו על הפרצוף "אאו למה עשית את זה?"
"כי אתה סוטה ברמות שאין לתאר!" והצמדתי אותו לקיר כשאני מחזיקה את צווארון המעיל שלו "איך פתאום נעלמת והופעת?"
"ואיך הוצאת ברקים מהידיים שלך?" פתאום נשמעה דפיקה בדלת "מהר תכנסי לארון!"
אני לא נכנסת לשם! ממש מסריח שם!" ופתאום נפתחה הדלת והשתחררתי מאחיזתו של ג'ק. זאת הייתה אימו שנכנסה לחדר "ג'ק מה קורה פה? שמעתי צרחות מלמטה ומי זאת הבחורה הזאת?" ג'ק בלע את רוקו "אממ… אני.."
"אן לרדון, מצטערת על הרעש היה פה ג'וק. אני חושבת שהוא כבר ברח." ניגשתי ולחצתי את ידה "ומה היא עושה בחדר שלך, גייקוב?" היא הרימה את גבה, אוי היא באמת חושבת ככה? "היא איתי בכיתת היסטוריה, וקיבלנו עבודה להגיש שבוע הבא."
"ולמה לא ראיתי אותה נכנסת איתך?"
"הבן שלך רצה שאכנס דרך הדלת האחורית אלוהים יודע למה." נעצתי בו מבט, תורו לדבר.
"אתה מסתיר ממני משהו ג'ק?"
"לא! ברור שלא" הוא התחיל להזיע "היא שכנה שלנו ממול, לא רציתי להטריד אותה בכל מיני התעכבויות."
"אהההה" קולה התרכך "את הבת של גרייס לרדון, אישה מאוד נחמדה ואינטליגנטית, דיברנו לפני כמה ימים. טוב, אתם יכולים להתחיל אני לא אפריע, את רוצה להישאר לארוחת ערב?"
"לא זה בסדר, אני לא חושבת שירשו לי."
"או מה פתאום אני אתקשר לאימא שלך." היא סגרה את הדלת וג'ק נאנח לרווחה "לעזאזל את חזקה" הוא שפשף את צווארו היכן שתפסתי אותו. "מי מתחיל קודם?"
"קודם מה?"
"להסביר מה הקטע שלו." הוא הוציא מטבע מהכיס שלו "שנעשה עץ או פלי?"
"אוקיי" הוא זרק את המטבע באוויר הוא אני אמרתי פלי והוא עץ "חשבתי שאת טיפוס של עץ." הוא חייך את החיוך שלו שהיה ערמומי ושובב "פשוט תראה לי" נמאס לי מהמשחקים האלו, אני רוצה תשובות. הוא פתח את כפות ידיו. יצא עץ "נו, דבר." התיישבתי על מיטתו הוא התיישב לידי במרחק של כמה סנטימטרים. "טוב, אז בגיל 10 הייתי בחופשה עם ההורים שלי ואחי הגדול שהיה אז בן 15. היינו באיזשהו בית מלון קטן ליד יער ענקי שהתפרש מאחוריו. פעם אחת היה לי ולאח שלי משעמם אז החלטנו לטייל ביער, טיילנו כבר הרבה זמן והיינו צריכים לחזור למלון, אז ניסינו לעקוב אחרי העקבות שהשארנו, אבל הם נעלמו, הסתובבנו ביער וניסינו לחפש יציאה אך לשווא עד שפתאום מצאנו להבה, אבל לא להבה רגילה אש אלא של ברקים קטנים, חשבנו לנסות להגדיל את הלהבה כדי שבעזרת האור ימצאו אותנו ויחלצו אותנו אז התקרבתי ללהבה כשכמה עצים בידי, די טיפשי אני יודע אבל הייתי בן 10 אז כשהייתי די קרוב ללהבה בטעות נגעתי בה והתחשמלתי וכשהתעוררתי מצאתי את עצמי בבית החולים כשאימא שלי בוכה ואבא שלי ואחי עומדים לצידה ומאז כשחזרתי הביתה זה קרה שכל הזמן יצאו לי ברקים מהידיים, את לא מאמינה כמה פעמים הזמנו טכנאי חשמל רק בגלל כל הפסקות החשמל "המקריות" האלה. העניין הוא שאני לא יכול לשלוט בזה אז אני שם את הכפפות שלי" הוא הצביע לעברן שעכשיו הוא סוף-סוף מצא אותן "אבל לפעמים זה לא עוזר."
"אז מה שקרה בבית הספר בדרך לחדר המנהל זה היית אתה?"
"כן, אבל שוב, אני לא שולט בזה. אני מרגיש רע שזה קרה ורציתי להתנצל אבל לא יכולתי להגיד את זה דמייני שמישהו בא אליך ואומר 'היי אני מצטער על מה שקרה אבל יש לי כוחות ברק ואני בטעות פגעתי בך כי את מחשמלת אותי בטירוף' " מחשמלת אותי בטירוף? הוא מתחיל איתי? "ומה לגבי ג'ולי ושרון באולם ספורט?"
"זה גם הייתי אני, אבל זה היה בכוונה. לא היה מגיע לג'ולי לספוג את הדברים האלה מהביץ' הזאת."
"ומה לגבי ההצפה בשירותי הבנות?"
"איזו הצפה?" גלגלתי את עיני "אני ושרה היינו בשירותים ופתאום כל הברזים וכל האסלות בלי שניגע בהם הציאו זרם חזק של מים שכמעט גרם לחדר להתמלא עד שפתחתי את הדלת ויצאנו משם, אתה בטוח שזה לא היית אתה?"
"לא, אני רק בעניין של חשמל, אולי זאת הייתה שרה?"
"לא נראה לי, היא הייתה מבוהלת מידי זה לא נראה כאילו היא רגילה לזה."
"אז זו את."
"אבל אף פעם זה לא קרה לי מקודם, אף פעם לא ניסיתי."
"ואני אף פעם לא הייתי בלתי נראה, ואולי אני יכול."
"אז תנסה!"
"אוקיי!" הוא קם מהמיטה ונעמד מול המראה "איך את עושה את זה?" קמתי מהמראה ונעמדתי לידו "אני עוצמת עיניים ופשוט חושבת על להיות בלתי נראית ואז כשאני פוקחת אותן זה קורה."
"ואיך חוזרים?"
"אותו דבר, ודרך אגב, אני אעצום את העיניים ואז אני אראה אותך כדי להוכיח לך שזה לא יקרה."
"מתחכמת."
"לא, אתה." הוא הוציא לי לשון. הוא עצם את עיניו ואני את שלי "תגיד לי מתי לפקוח."
"אוקיי." הייתה לי הרגשה שזה לא יצליח. לא יכולות להיות כל כך הרבה הפתעות ביום אחד, ואם נגיד שזה יקרה, מה זה אומר ולמה זה ככה מלכתחילה? "את יכולה לפתוח אותן." הרגשתי שהלב שלי נופל לתחתונים "אני יכולה להגיד משהו?"
"ברור."
"אני פוחדת."
"ממה?"
"מהכל, כל העניין הזה שיש לך ולי כוחות מוזרים ויכול להיות שהכוחות שלנו דומים, זה מפחיד אותי מה המשמעות של זה."
"אותי זה דווקא מרגיע, שאתה לא לבד בזה, לדעת שאתה לא משוגע או מוזר ."
"אבל יש הרבה משוגעים בעולם."
"אולי כדאי שנפתח את העיניים?"
"בסדר." פקחתי את עיני, אך התחלתי מהרצפה, הרמתי את ראשי וישירות הפנתי את ראשי אל ג'ק ולא האמנתי למראה עיני. הוא היה בלתי נראה. פשוט כמשמעותו. "תחזור. עכשיו." קולי רעד, ברכיי פקו ומיד תוך כמה שניות הוא חזר להיות נראה. "עכשיו החלק שלך בהתערבות."
"זאת התערבות?"
"נראה לי כן. אבל לא לפני שתספרי את הסיפור שלך." אז סיפרתי לו שזה קרה בגיל 12 בגלל משחק "אמת או חובה" והייתה לי חובה להעיף עפיפון בגשם. אז עשיתי את זה ופתאום פגע בי ברק. מיד הביאו אותי לבית החולים והרופאים אמרו שבנס ניצלתי, וכאשר חזרתי הביתה גיליתי שאני יכולה להיות בלתי נראית ואז יצאנו החוצה לחורשה שליד הבית שלו. "איך אתה עושה את הברקים האלה?" חייכתי חיוך מתחכם. שמתי לב שאמרנו הרבה פעמים את המילה 'עשית' "אם אני עושה את זה בכוונה אני פשוט מתרכז וזה קורה."
"אתה יודע שאני עדיין לא מאמינה לזה, נכון?"
"כי את פוחדת."
"גם. וגם בגלל שזה כבר יותר מדי, מילא הבלתי נראה אבל מים, בחיאת."
"פשוט תעשי את זה כבר." עוד פעם אנחנו אומרים 'לעשות' נו, באמת. התרכזתי בידי השמאלית, בחנתי מעט את קוויה ופתאום ראיתי טיפה גדולה וצלולה על כף ידי ולפני שהוצאתי הגה מפי להגיד לג'ק שזה לא עובד פרץ ענק של מים יצאו משתי ידי, מרוב בהלה נפלתי לאחור והיד הימנית שלי השפריצה על ג'ק שהיה עכשיו המום כמותי "איך מפסיקים את זה?!"
"פשוט תפסיקי!" ואז הפרץ הפסיק וג'ק עמד רטוב לפני עד שד עצמותיו ועיניו פעורות "אני מאמינה לך הכי שבעולם."