נסתרים : פרק 1

ברק פגע בי בגיל 12 בחורף. זה קרה כשהעפתי עפיפון בגשם, לפחות עכשיו למדתי להקשיב לסלוגנים הזוהרים של חברת החשמל שמרוחים לכל חור שאני נמצאת בו. אני זוכרת שהדבר האחרון ששמעתי הן הלחישות הקוראות בשמי 'אן' בקול נמוך ומזוויע. בלילה האחרון בבית החולים, אחרי שינה מתוקה של 4 שעות כבר הייתי בחדר, ערה, עם כאב ראש כל כך חזק כאילו קודחים לי בראש עם חמש מקדחות. הדבר הראשון שעשיתי הוא לבוא למראה, אך משהו משונה קרה. לא ראיתי את השתקפותי. שפשפתי את עיני, חשבתי לעצמי שזה אולי בגלל החומרים שהזריקו לי בביה"ח, אך עדיין לא ראיתי אותי. ניתקתי מבט מהמראה והסתכלתי על כפות ידיי, וגם אותם לא ראיתי! זהו, חשבתי לעצמי, אני רק חולמת, זה פשוט טמטום! נשכבתי במיטה ועצמתי חזק את עיני, אמרתי לעצמי : זה רק חלום, אלו הזיות, התרופות בבית החולים גורמים את זה, לא שום דבר אחר. הרגשתי כאבים בכל הגוף, כמו פרפרים בבטן, או יותר נכון להגיד עטלפים. פקחתי את עיני ורצתי למראה. ראיתי את עצמי, את גופי,הכל. עצמתי את עיני שוב, ועוד פעם לא ראיתי את עצמי. עצמית את עיני שוב, וחזרתי, חזרתי על אותה תנועה שלוש פעמים. מאותו יום הבנתי שאני בלתי נראית. עכשיו אני בת 15 ואני עדיין יכולה להיות בלתי נראית ונראה לי, שאהיה לעד.
____
התעוררתי ב-4 לפנות בוקר כי לא יכולתי לישון. הסתובבתי קצת בבית ואז חזרתי לחדר. ניגשתי אל המראה והסתכלתי על עצמי כי אני חולת מראות, אין יום שלא עובר ואני לא מסתכלת 25 פעמים במראה, אבל גם מאז הברק אני בודקת שוב ושוב שאני נראית רק כדי למנוע תקלות כלשהן. ראיתי אותי את השיער הג'ינג'י המתולתל והנפוח, עיני הכחולות והנמשים הרבים על לחיי, מה אני אגיד, אני ג'ינג'ית גאה.
"אנה אליסון לרדון! אין לי מושג מה קורה שם למעלה אבל את יורדת ברגע זה!" אמא שלי צעקה מלמעלה. שיט, הדבר היחיד שלבוש עלי הוא תחתוני דונלדאק וחולצה משומשת של אבא… לבשתי מהר סוודר בצבע בז', טייטס ונעלי אולסטארס לבנות ורצתי למטבח.
"אני מצטערת שאיחרתי" ניסיתי להראות הכי רגועה שיש "לא משנה מתוקה" אמא הביאה לי כריך לדרך וצעדתי לדלת. "איפה אבא?" שאלתי "הוא בעבודה. הוא יחזור בצהריים".
פתחתי את הדלת וראיתי מכונית טיוטה שנת 2002 וכבר ידעתי מי מחכה לי…