נסיכה במסווה-פרק שלישי

התוכנית היא כזאת :
שלב ראשון : לצאת החוצה (בלילה) ולבדוק מה קרה לאבן, העצים, השיחים, המנהרה, וכל מה שאמור לעצור את מי שמגיע לכאן.
שעה-00:02.
שלב ראשון יוצא לפעולה.
יצאתי מהמקום שלי החוצה דבר ראשון.
האבן עוד הייתה שם, ולא היה נראה בכלל שמישהו נגע בה. המנהרה הייתה רגילה וסבוכה.
מצאתי את הבעיה.
ליד האבן הייתה קרחת יער ענקית, שחשפה את המנהרה הקטנה שהובילה לביתי.
מישהו הרס את היער. מישהו הוריד את כל העצים.
התחלתי לבכות. דבר כזה לעולם לא קרה לי. מישהו הורס את הבית שלי. הבית שמגן עליי מפני העבר שלי. מפני אבי והשומרים שלו. אבל המישהו הזה לא הורס רק את הבית שלי, אלא את הבית של כל יצורי הטבע.
עליתי על האבן הענקית והסתכלתי על הירח הקטן בצורת הבננה, שריחף לו בשקט בלי שום דאגות שם למעלה.
"היי, את בסדר ?" נבהלתי וקפצתי אחורה לשמע הקריאה.
מישהו ראה אותי.
אבל, מי נמצא בחוץ בשעה כזאת של הלילה ?
"מי אתה ?" דיברתי אל הצל שבחשכה, שהלך והתקרב אליי יותר ויותר.
"אני החוקר אוסטין בלינר… את כבר מכירה אותי." אמר והתישב לידי.
אני באמת שונאת את האוסטין שמוסטין הזה, אבל בגלל היותי עצובה ועייפה כלכך לא היה לי כוח לצעוק עליו שיעזוב אותי בשקט.
"אתה עשית את כל זה ?" אמרתי והסתכלתי עליו בעצב.
הוא הסתכל עליי כאילו הייתי איזה חייזר.
"מה נראה לך ?! אני חוקר ! לא משמיד יערות טיפשי !"
צחקתי.
"למה באת לכאן ? איך הגעת למקום הזה בכלל ?" שאלתי.
"בהתחלה הייתי כאן בסביבה, וטיילתי לי להנאתי. אחרי שעה בערך, ראיתי אותך רצה ומתנשפת ונכנסת לכאן. כל הזמן הסתכלת אחורה ולא הבנתי מה קרה לך, אז פשוט עקבתי אחריך, וככה הגעתי לכאן." אמר אוסטין משמו.
"אז אתה אומר שעקבת אחרי ?" שאלתי אותו.
הוא הנהן.
"עקבת אחרי אחרי שראית שאני מנסה לרוח ממשהו, ולא ררוצה שיעלו על העקבות שלי ?" עדיין לא הבנתי את הנקודה שלו.
הוא הנהן בשנית.
"אתה דפוק בשכל או מה ?!"
הוא הסתכל עליי מוזר.
"אוקיי תקשיבי לין, אני לא יודע מי את חושבת שאת, אבל לכל אחד יש את הבחירות שלו, והן תלויות רק בו." אמר וקם ללכת.
"אני מצטערת…" לחשתי. "פשוט אני כלכך מעוצבנת על האנשים שהורידו את כל העצים…" אמרתי והסתכלתי לעיניו.
"אני יודע. " אמר והלך.
בכיתי אבל הוא כבר לא ששמע.
כמה אני יכולה לטעות ?!
למה פתאום כלכך אכפת לי עם הוא הלך ?! מקום כלכך רציתי שהוא ילך…
אני מבולבלת מהרגשות שלי….