נסיכה במסווה-פרק ניסיון

רצתי. הכי מהר שיכלותי. אף פעם לא רצתי ככה.
המחשבות שעברו בראשי הן, לרוץ. לברוח. שהוא לא יתפוס אותי. שהם לא יתפסו אותי.
קולות ריצת החיליים של אבי החלו להחלש, והבנתי שברחתי רחוק מספיק כדי שהם לא יגיעו אליי.
רצתי עוד קצת ליתר ביטחון, והתחלתי מחפשת את המקום.
זה היה מקום קטן, שהיה מוחבא ממש טוב. כלומר שרק מי שהיה מכיר את הדרך לשם, יכול להגיע.
המקום היה מוחבא מאחורי סבך עצים קטן, ומאחוריו אבן ענקית מכוסה עלים חלקלקים. בשלב הזה, ל מי שניסה למצוא את המקום, היה מוותר. העלים היו חלקים מדי ואי אפשר היה להפיל אותם.
אבל, מי שהיה כמוני וידע על הדרך המסתורית שטמונה באבן (ולא היה עוד אחד כזה לדעתי) יכל לעבור בקלות.
הדבר שהיה צריך לעשות, הוא במקום לטפס על העלים החלקלקים, פשוט לעבור מתחת. מסביב האבן הענקית הקיפו עצי אקליפטוס ענקיים, והדרך לעבור את האבן הייתה להכנס לתוך סבך העצים שנראה בלתי אפשרי להתמצאות,למצוא את התעלה הקטנה שהייתה חפורה מהיום שבו גיליתי את המקום, ושממנה מגיעים למאחורי האבן.
הנה הסבך הגבוה.
הנה האבן הענית המכוסה בעלים ירוקים ויפים.
עברתי את העצים בזכות המצ'טה הקטנה שלי, שאתה אני תמיד עוברת שם, והגעתי לתעלה.
התעלה הייתה חשוכה יותר מתמיד, אבל בגלל שהייתי שם יותר מדי פעמים, ואני מכירה את המקום כמו את כף ידי, היה לי קל למצוא את הדרך החוצה.
או סוף סוף הגעתי לפה.
למקום היפה ביותר עלי אדמות.
כאשר נכנסים הדבר הראשון שרואים הוא מפל מים ע-צ-ו-ם וגדוש במים צלולים ונקיים.
לידם יש את המזרקה הקטנה,ואז בית העץ שלי.
זה בית קטן ומאוד גבוה, כולו בצבע ירוק (להסוואה) עם סולם חבלים קטן המשתלשל עד למרגלות העץ.
פשטתי את בגדי ותליתי אותם על ענף נמוך.
ֿקפצתי למים.
ההרגשה של המים הקרים והנקיים, על עורי הלח ומלא הזיעה, היה נעים ביותר.
שחיתי וצללתי זה היה כלכך נעים וכיף.
אחרי שגמרתי להתנקות במים, נתתי למפל למשוך אותי למטה, וצללתי למטה למטה.
הגעתי סוף סוף הביתה.
המערת אבן הקטנה, החבויה מתחת למפל, הייתה כמו הבית שלי.
יצאתי מהמעיין. היה קריר.
לקחתי את השמיכה הישנה שפעם הבאתי לשם, וקטפתי לי את אחד הפרות הסגולים והרכים, אשר גדלים על העצים בכמויות.
הפרי היה כלכך טעים. בדיוק כמו שזכרתי אותו.
בעודי אוכלת את הפרי הסגול, שמעתי רחש.
"זה לא יכול להיות. אין כאן אף אחד מלבדי. תפסיקי כבר לפחד." אמרתי לעצמי אבל הרגשתי את כל גופי רועד.
בינתיים לידי הצטופפו מליוני חברותי החיפושיות הקטנות והצהובות.
הן פחדו.
"הלו יש כאן מישהו ?" קפאתי על מקומי.
נהיה לי פתאום כלכך קר, שאפילו השמיכה לא הספיקה לי.
"מישהו גילה את המקום שלי. את המקום הסודי שלי. זה לא יכול להיות. זה פשוט לא יכול להיות." החיפושיות כנראה ראו את פני החיוורות, וצבען הצהוב החל להלבין.
כולנו פחדנו.

חמש תגובות נחמדות והמשכתיי <3