ניסוי

הם אמרו שאני אצליח. הם אמרו שאני מיוחדת, שאני יכולה לעשות הכל.
כמובן שלא האמנתי להם. כאילו, אם מישהו יבוא אלייך ויגיד, "את יכולה לעשות הכל, את מיוחדת," בטח היית חושב שהם משוגעים.
אז אין לי מושג איך הגעתי לגג ההוא, בחצות, בלילה שבין יום שלישי לרביעי.
אלכס עמד מאחורי, כסס ציפורניים. הוא היה אחד היחידים שלא חשבו שאני איזו פריקים-כל-יכולה. גם אני לא חשבתי, אבל הם שיכנעו אותי במשך כל כך הרבה זמן שכבר נכנעתי. עכשיו, במבט לאחור, זה היה דבר מטומטם לעשות. לנסות לקפוץ מהגג .. ? רואים שהתחרפנתי.
עמדתי על הגג ההוא, במרכז העיר, בחושך, אבל מסיבה כלשהי ראיתי הכל. אני אפילו לא יכולה לתאר איך זה נראה. הכל היה פשוט כל כך .. ברור. העולם לא היה מואר באור שמש שרק אני יכלתי לראות, וגם לא ראיתי את הכל במין ירוק זוהר שכזה שמשתמשים בו לראיית לילה. פשוט .. ראיתי הכל. וואו, התחיל לכאוב לי הראש.
אז כמו איזו מפגרת, התקדמתי אל הקצה, ועמדתי עליו עם ידיים פרושות לצדדים.
"איימי, אולי לא תעשי את זה?" אלכס ניסה לשכנע אותי. "נוכל פשוט לחזור עכשיו הביתה, ולהעמיד פנים שזה לא קרה," הוא המשיך. הסתובבתי אליו באיטיות, והנדתי בראשי, "לא," אמרתי בהחלטיות. "אין דרך חזרה מזה. אני חייבת לדעת." אמרתי והסתובבתי בחזרה אל הנוף שמעבר לגג.
נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי קדימה. צעד אחד, הוא כל מה שדרוש. צעד אחד, יכול לשנות את חיי לנצח. והצעד ההוא נראה כל כך איטי, כל כך מתמשך, באותו רגע.
ובאותו רגע, לא הרגשתי שאני נופלת. הרגשתי, את האוויר, חג סביבי במעגלים, שורק סביבי, מחזיק אותי במקום. לא צעקתי. אפילו לא פחדתי. קומה אחרונה בבניין של 50 קומות, ואפילו לא פחדתי. דמיינתי את עצמי עולה למעלה, חזרה אל הגג, בעיניים עצומות. כשפקחתי את העיניים ראיתי את עצמי עולה למעלה. למעלה, עד הגג עצמו. כשחזרתי לגג הייתי המומה מההרגשה, מהגילוי, מהעובדה שכולם צדקו.
אלכס הסתכל עליי עם דמעות בעיניים, והעיניים שלו נפערו והוא קפא במקומו.
"את .. את .. " הוא מלמל והצביע עליי. עליי? לא. הוא הצביע על משהו מאחוריי.
הסתובבתי וכמעט נפלתי אחורה מרוב הפתעה. היו לי .. כנפיים. כנפיים ענקיות, לבנות, זוהרות.
אני באמת כל יכולה. כל החיים שלי, כולם צדקו.
דמיינתי את הכנפיים נעלמות, ואז שמעתי צליל פעמונים רך, והרגשתי שהן כבר לא שם. לא היה לי צורך אפילו בלהסתובב.
התקדמתי אל אלכס, וחיבקתי אותו ארוכות. הוא החזיר לי חיבוק, וכשהתנתקנו אמרתי, "עכשיו הכל יהיה שונה. הם לא יוכלו לפגוע בנו יותר." ופנינו ללכת משם, לעבר החיים החדשים שלנו.